אישור זכאות לתואר ראשון

עד לפני 4 שנים, זה היה בלתי אפשרי, כי לא התקבלתי לאוניברסיטה, היה לי ממוצע בגרויות מתחת ל90 (83.33 ליתר דיוק), ובפסיכומטרי 425, וזה לא הספיק, היה לי קושי באנגלית - עשיתי רק 4 יח"ל.

בתקופת הקורונה, לפני כ-4 שנים (בשנת 2020), רק לשנה אחת הורידו חד-פעמי את הממוצע, כי היה קורונה ובקושי נרשמו לבן-גוריון קמפוס אילת. וככה, מצאתי את עצמי באילת, מתחילה תואר ראשון בזום, לראשונה במקום לגור עם ההורים גרתי עם שותפות, זה לא היה קל בלשון המעטה, גם בזום היה קשה ללמוד, במיוחד עם לקות השמיעה שלי. היו לי נפילות והתרסקויות. וגם, היו הרבה רגעים שרציתי לפרוש.. היו לי גם נכשלים.. בסופו של דבר סייימתי ואני גאה בעצמי!

למדתי 3 שנים באילת, היה חסר לי 10 נקודות ב-4 יח"ל באנגלית כדי להתקבל, בדיוק הייתה קורונה ובקושי נרשמו לאוניברסיטת בן-גוריון בקמפוס אילת, לכן, הורידו את הממוצע והצלחתי להתקבל. אני עדיין בהלם שהתקבלתי ועוד סיימתי תואר ראשון אחרי נכשלים באנגלית ובעוד עבודות וכמעט כל מבחן היה צריך מועד ב וכל עבודה הצריכה לפחות 3 שכתוסים מחדש. הלימודים בזום והמעבר ממגורים עם המשםחה למגורים במעונות עם שותפות שמעולם לא הכרתי, ואז המעבר לגור לבד..במקביל היה לי קשר רעיל עם מישהו שרק ניצל אותי, היו קשיים כלכלים, חצי מהתואר עבדתי במקביל ואף היה חודשיים שבעבדתי בשתי עבודות במקביל ללימודים. וגם הלכתי לשיעורים של חב"ד ומלגות. התחלתי ללמוד לבד איך לשמור שבת , איך להתפלל נכון, חזרתי בפעם ה-4 בתשובה והפעם הצלחתי להתמיד ולעמוד בניסיון. במקביל היה חוויה, אירועים לסטודנטיות, מסיבות של האגודה ועוד.. עזרתי בצביעת קירות מועדון הסטודנטים וביליתי שעות בלימודים, כתיבת עבודות ולמידה למבחנים. וכל זה במקביל לבעיית השמיעה ולקות הראיה..

התואר עצמו היה חוויה ונהנתי מרוב הרגעים..