מסע לפולין

ב- 30.9.2013 יצאתי למסע לפולין עם השכבה.

"לפניי המסע לפולין היו לי חששות רבות. איך אגיב למראות? איך אסתדר רחוק מהבית? היה לי מזל שלא הייתי לבד. בזכות החברות והמורים הרגשתי שזה לא בלתי אפשרי כמו שחשבתי אלא אפשרי. ראיתי את מחנות ההשמדה ופשוט הזדעזעתי, איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים כלפי בני אדם אחרים? לא האמנתי שאנשים הצליחו לחיות ככה, זה מטורף, קשה לשמוע על כך וקשה להבין יער לופוחובה הוא אחד מהיערות הכי יפים והכי שקטים שראיתי אי פעם בחיים שלי. העצים בו היו ממש גבוהים. כשהסתכלתי לשמיים ראיתי את הגזעים הדקים של העצים עם הענפים והעלים. ביער נשבה רוח קלה אך הרגשתי, זאת לא הייתה סתם רוח רגילה אלא רוח של הקורבנות הנרצחים. ניסיתי להקשיב לדממה המתוחה שהייתה בתוך היער, נשמעו רשרושים של עלים.. ושקט- שקט של מוות. היער ובורות המוות הזכירו לי את הסיפור של משפחתי, קרובי משפחה של סבתי מצד אמי נרצחו ונקברו ליד, בבלארוס שגובלת במזרח פולין... רציתי לבכות אך הדמעות לא יצאו.. אך את האוירה המצמררת שהייתה ביער לא אשכח וגם לא את העצב. בסופו של דבר כשחזרתי לארץ הבנתי – המסע הזה שינה את חיי. למדתי המון דברים חדשים על עצמי, כוחות שלא ידעתי שהיו קיימים בתוכי. "

אינגה קרוז י"ב 6

זה מה שכתבתי בחוברת סיכום של מסע לפולין התשע"ד, משלחת 115 של מקיף ו באר-שבע. כמובן שכתבתי עוד דברים, הרגשתי שבספר אני צריכה לעשות סיכום מקוצר של עיקרי המסע + הקשר האישי.

במסע היינו בהרבה בנתי כנסת ובתי קברות, ביקרנו באזור של גטו וורשה וגם ברחוב מילא 18, איפה שהיה הבונקר של מרדכי אנילביץ' הי"ד ושל מורדי גטו וארשה. – היום יש שם אנדרטה, ואין שום זכר למבנים שהיו אז. יום הזיכרון לשואה ולגבורה שהיה אחרי המסע קיבל משמעות יותר עמוקה וחיבור עמוק יותר. אני בעצמי בת לשרידי וניצולי שואה. כמעט כל המשפחה של סבתא שלי נרצחו. סבתא שלי כמעט נדרה על ידי רכבת כשניסו לברוח. רק בזכות איש מבוגר שהרים אותה מהמסילה חייה ניצלו.

היום מה שמשמעותי בעיניי מהמסע זה תפילת יום שישי בבית הכנסת נוז'יק בוורשה שבזמן משואה שימש כאורווה.

סיפור הבריחה:

רעיה רפפורט אמה של סבתי הייתה אישה מאוד חזקה, כשהרכבת האחרונה התקרבה במהירות של הליכה איטית, היא הרימה את כל החפצים והשליכה לרכבת, שהייתה מלאה עד 0 מקום, אחר כך הרימה את סבתא של סבתא שלי וזרקה לרכבת – הנוסעים תפסו. לאחר מכן את אח של סבתא שלי שהיה הבכור וכשבאה להרים את סבתא שלי שהייתה אז תינוקת בת 9 חודשים היא הייתה במצב של אפיסת כוחות והפילה את סבתא שלי למסילה, בנס איש זקן שהיה לילה הספיק להרים את סבתא שלי לפני שהרכת דרסה אותה- במשך שנים רבות לסבתא שלי סבלה מכאבי גב והיה לה סימן כחול על הגב.. אחרי זה אמא של סבתא שלי נאחזה בידית של הדלת והלכה עם הרכבת, תוך כדי הליכה הנוסעים משכו אותה פנימה וככה הם הצליחו לברוח. אבא של סבתא שלי יצא למלחמה עם כוחות ברית המועצות ולא חזר עד שנים ארוכות לאחר המלחמה. האנשים שאיחרו את הרכבת נתפסו ונרצחו או שנשלחו לגטו מינסק.

היו קרובים שלא יכלו לברוח מפאת גילם המבוגר או שהאמינו שזה שמועות ונשלחו לגטו. בכניסה לגטו מינסק, סבא רבא שלי הבל רפפורט נרצח כאשר סרב למסור לקצין נאצי את התכשיטים – קיבל אלה בראש. אשתו מלכה נרצחה עם עוד כמה קרובים בבורות הירי ליד כפר אוזלן שהיה עד המלחמה כפר יהודי. בתה גלינה מתה בקרב עם הפרטיזנים יחד עם שתי בנותיה ובתה השנייה מריה שהייתה אחות עלתה על מוקש, שתי בנותיה גם מתו. לא ברור מה קרה לבעלים שלהם. אחיהם יורי שרד את הקרב והיה נכה לצערו אשתו ובנו היחיד נרצחו בגטו.

חלק מקרובי משפחתי ברחו להרי אורל שבמרכז רוסיה וחלק לערים אחרות בשטח בלארוס. היו גם כאלה שחזרו... כל מי שחזר נרצח במקום או נשלח למחנה ריכוז. אחרוני הנרצחים נרצחו ב-מאי 1943 בזמן חיסול גטו מינסק. היום יש אנדרטה מעל המקום בו נרצחו קרובי משפחתי בבורות אוזלן. חלק נפצעו ונחנקו למוות מהחול וחלק ניצלו על ידי קרובי משפחתם שבאו להוציאם אחרי שהנאצים יצאו משם.

אני בת המשפחה הראשונה שהתגייסה לצבא ההגנה לישראל.

הבל רפפורט - נספה בכניסה לגטו מינסק, כשסירב למסור לנאצים את רכוש המשפחה, מלכה אשתו נספתה בבורות. אשתו ובנו של יורי בנם, נספו בגטו, מריה אחות במקצועה, נורתה למוות בשדה קרב, שתי בנותיה נספו, גלינה עלתה על מוקש בעת שנלחמה לצד הפרטיזנים, שתי בנותיה גם נספו.

רחל ובתה נספו בגטו מינסק. הבעלים שלהן, יצאו למלחמה, לא ידוע מי שרד ומי לא.

בשנת 2013 הייתי במסע לפולין, השתתפתי בטקס המרכזי בטרבלינקה, תשע וחצי שנים לאחר מכן, ב-2023, השתתפתי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה באוניבריסטת בן-גוריון, בקמפוס אילת. בהיותי סטודנטית בשנה ג', תואר ראשון לאומנות, ספרות ומזרח התיכון.