2012-2023

כל דבר בעולם הזה לוקח זמן. ניסיון נרכש עם הזמן, למידה לוקחת זמן, תרגולים וחזרות מצריכים זמן רב וריכוז.

העיקר הוא התשומת לב שלך - למה את מקפידה ומדגישה, תשומת לב וזמן.

אם את מרגישה שאת מיותרת או חסרת תועלת, בעבודה, בהתנדבות וכל מקום אחר שחשוב לך תעלמי לכמה זמן (חופשה, חופש מחלה) ואז תחזרי ותראי אם לא מתפקדים בלעדייך סימן שאת נחוצה וממש לא מיותרת!

• שבט המאיה, שבט אינדיאני בדרום אמריקה, אי שם לפני 2000 שנה האמינו שבשנת 2012 - העולם יגיע לקיצו, כלומר יגיע סוף העולם, והנה עוד מעט שנת 2024 תתחיל והעולם קיים, טוב יש סוג של סוף העולם ביקום - מגפות, מלחמות, אסונות טבע הרסניים (רעידות אדמה, צונאמים, הוריקנים וטורנדויים, טמפרטורות קיצוניות של מזג אויר...), היום בוודאות יודעות אנו שזה נבואת שקר - מכאן, ניתן לראות ששום דבר לא מוחלט ולא מאומת ושצריך להחיות את הרגע. - ולכן, לא צריך להתרגש מנבואות וחיזויים, וגם לא לחיות בהווה כדי "להספיק הכל לפני סוף העולם", לעשות דברים עכשיו כאילו יש לך את כל הזמן בעולם.

• הכי טוב לתכנן דברים כאילו את חיה חיי נצח ולחיות כאילו אין מחר וזה היום האחרון שלך על פני האדמה.

• 
  

בשנת 2012-2013 התנדבתי בפר"ח לסטודנטים, הייתי בכיתה יא, עם הבגרויות והתחביבים. בשנה זו גם היתה השנה העירית והאחרונה בנגינה בכינור וגם הופעתי בערב התרמה במיכ"א - ארגון שעושה פעילויות ולימודים חינוך מיוחד לכבדי שמיעה וחרשים ולילדים בעלי לקויות למידה. בשנת 2012 הייתי המצטיינת השניה של הכיתה ובכיתות יא ויב ה-מצטיינת של הכיתה. בשנת 2012 הייתי ידידה עם האקס שלי ושנה לאחר מכן בת זוגתו למשך שנתיים- הוא זרק אותי שנה לאחר מכן כשהייתי חיילת.

בכיתה יב, רקדתי היפ הופ, בתיכון מעולם לא פספסתי יום התנדבות , וטיולים, חוץ מיום כיף של אחרי מסיבת סיום כיתה יב הלכתי כמעט להכל. כי הייתי גרה בערד ונוסעת בהסעות ואוטובוסים כל יום לבאר שבע. - גם הופעתי במופע "שבוע הדממה" במסגרת שבוע המודעות לבעלי מוגבלות בשמיעה - הופעתי 5 שנים ברצף!. ואף בכיתה י"א הייתי גם מצטיינת שוע הדממה ובכיתה י"ב, נתנו לי להיות שחקנית בסצינה שנכתבה עליי. לא קיבלתי תפקיד ראשי - אך, היום אני מבינה שזה לא העיקר. אין תפקידים קטנים, יש שחקנים שלא מספיק דומיננטיים והייתי דומיננטית בקרב תלמידי שכבתי. לא הייתי הכי מקובלת, אך היו לי חברות "מקובלות" שעם השנים הפכתי לחלק מ"המקובלים". מילדה שסבלה מהצקות, בריונות וחרם חברתי הפכתי למקובלת - עדיין סבלתי מהצקות אבל זה היה מכאלה שהציקו לכולם ולא רק לי אישית והצלחתי להתעלם מזה. - בכיתה יב באה לבית ספר תלמידה עם בעיות שכליות שהייתה מציקה לי בילדותי והבנתי , שהיא עשתה זאת כי היו לה הפרעות שכליות-נפשיות ולא כי אני לוזרית , והבנתי שאני מישהי שווה.

תקדישי זמן לנשמה ולהתפתחות רוחנית ומנטלית-שכלית. תקראי ספרים שמעניקים לך השארה ומלמדים אותך דברים. תעשי דברים שמקדמים אותך, תראי סרטוני מוטיבציה.

חשוב לא לוותר ולא להתייאש אם יש כישלון ו/או קושי.

כשלמדתי במכללת ספיר עיצוב מדיה, בסוף שנת 2014 עד אמצע פברואר 2015, הייתי נוסעת כל יום מערד עד המכללה שזה שעה וחצי נסיעה, ובחזור או שהייתי מחכה לאוטובוס כמה שעות או שהייתי נוסעת בשני אוטובוסים ואם התמזל מזלי היתי נוסעת עד באר שבע בטרמפ או מונית שירות ומגיעה מוקדם יותר. - היה לי גם קשה לעמוד בקצב וכמות החומר הנלמד ושיעורי הבית. לפני תקופת הבחינות מנהל המגמה אמר שאני לא מתאימה ושאל אם אני רוצה לפרוש אמרתי כן, ואז אמא נלחמה שאמשיך להגיע ואז, אחרי יומיים ראש המגמה אמר שמהניסיון שלו לא לכולם מתאים הקצב המהיר - וככה סיימו לי את הלימודים - לא פרשתי אלא סולקתי וזה הבדל משמעותי מבחינתי: כי ככה אני לא וויתרתי ונלחמתי עד הסוף עם כל הקשיים - המרחק, העומס, בעיית השמיעה שלי, העייפות ועוד... וגם בתקופה זו עבדתי בסופי שבוע בבית מלון בחדר אוכל - חמישי שישי ושבת - ככה שלא היה לי יום מנוחה באמת וזה העמיס עליי. אחרי שהמשכתי עם העבודה, הייתי בדיכאון . ואז, כדי לעודד את עצמי מהחומר שכן למדתי, עשיתי את הבלוג-אתר הקודם שלי - שיש פה באתר קישור אליו.

כשלמדתי במכללה הטכנולוגית, התקשיתי עם הביקורת וגם עבדתי במקביל המלון, באמצע סמסטר א של שנה ב , החלטתי לפרוש כי הרגשתי שלא מתאים לי התחום - הרבה עבודה הרבה ביקורות והערות וגם תחום מאוד תחרותי , אז עבדתי בבית מלון עד שאמרתי משהו לא טוב על מנהל שהעיר לי והוא סילק אותי הביתה ואמרתי שאני עוזבת. אותו מנהל אחר כך בא לעבוד במלון הבא שב עבדתי ושם סגרתי מעגל עם מה שהיה, התנצלתי על הדיבור שלי והעבר נשאר בעבר.

אחרי חודש בבית מצאתי עבודה זמנית לחודש במפעל של קרמים בערד - קריסטליין, עבדתי חודש והיה לי קשה כי זה עבוה פיזית, זריזות ומנהל על הראש.

כמה שבועות אחרי שעזבי את קריסטליין התחלתי לעבוד במלון אחר יותר קטן והיה קצת גיוון בתפקיד. במלון הקטן למדתי ואז עזבתי לשנה כדי ללמוד במכללה הטכנולוגית אחרי שנה חרתי ועבדתי רק בספ"שים וחופשות סמסטר, היה לי קשה: נסיעות, לחץ, ביקורות גם בלימודים וגם בעבודה, מטלות בית, שיעורי בית.. יום אחד אורחים חוצפנים דיברו אליי לא יפה ודרשו שאנצל וגם המנהל - סירבתי ואז עזבתי כי זה היה משפיל - עד היום מתפללת שאותם סנובים ואותו המנהל יקבלו את העונש שלהם על כך. כמה חודשים אחרי זה, שישבתי בבית, התחלתי לעבוד במחסן של מפעל קודקוד. בדיוק אז, םרצה מגפת הקורונה והמלונות נסגרו ואני עבדתי וגם נוספה עבודה במחסן. המנהל רצה שאלך כמה ימים לעזור במפעל עצמו, אבל שם היה לי קשה גם זריזות וגם רעש. א חזרתי למחסן, ואז באה מישהי סנובי שבכוונה לא הפסיקה להעיר לי עד שזה עלה לי בבריאות הנפשית ועזבתי.

כל פעם שהייתי עוזבת עבודה, שהייתי מפוטרת או שפרשתי מהלימודים, היו ריבים קולניים בלתי פוסקים עם ההורים.. אחרי חודשיים בבית, אמא שלי ראתה מודעה של אוניברסיטת בן-גוריון בקמפוס אילת, שהורידו את ציון הקבלה גם של תעודת הבגרות וגם של הפסיכומטרי - שם היה לי 425 - כאשר כדי להתקבל היה צריך לפחות 450, וממוצע בגות 86.66 , כאשר הממוצע לקבלה ללא תנאי היה צריך להיות 90 ומעלה. - תמיד הייתי קרובה, אך זה לא היה מספיק. אני לא האמנתי שאתקבל והתקבלתי.

עזבתי לאילת שנה ראשונה גרתי לראשונה עם שותפות במעונות הסטודנטים - בהתחלה היה קשה, עם הזמן למדתי להיות עצמאית ולגור עם שותפות שלא מכירה וגם הכרתי את רוב הסטודנטים שגרו במעונות. השנה הראשונה הייתה בזום והיה קשה. כמעט נשברתי - ואז לקחתי קורסים של התפתחות אישית, שנתנו לי כלים להתמודדות והתחלתי ללכת לשיחות אצל היועצת. התחלתי להתאמן והצטפתי לקבוצת הריצה בשנה הראשונה - הורדתי את כל משקל היתר. ובחופשת סמסטר עבדתי בתור סדרנית בסופר למשך חודשיים עד שאמרו לי שאני לא מתאימה כי ברמי לוי צריך לעבוד ממש מהר. אחר כך חתמתי אבטלה לחצי שנה. אחרי שנה עברתי לראשונה לגור לבד בדירת סטודיו - היה משעמם וכיף, ככה הייתי עצמאית לראשונה בחיי לא הייתי צריכה לחלוק שיתרותים, מקלחת ומטבח עם אף אחד, וגם היה לי זמן לחיות לפי הלו"ז שלי ולתכנן סדר יום, הצלחתי לפתח שגרת טיפוח יומי, שגרת אימונים ולו"ז מסודר הכולל לימודים, התנדבויות ועבודה.

עבדתי שנה וחצי באורבניקה- דיילת מכירות, בתאי הלבשה, במחסן של החנות ועם הזמן גם עבדתי חודשיים בעבודה נוספת בלילה - במחסן של זארה-ברשקה לקבל סחורה לפתוח ולקלב ולקפל. - היה קשה לימודים, 2 עבודות, התנדבויות , שיעורי בית , מטלות בית וקשיים כלכליים - בית חבד סטודנטים ואלוקים הצילו אותי. העיות נבעו מקשר רעיל עם מוסלמי שניצל אותי ובגללו גם נוצר מצב של מינוס בבנק כי הוא היה עושה עליי מניפולציות ופרצו לי לחשבון בנק וגם איומים. בסופו של דבר פניתי לאלוקים, התבודדתי ויצאתי מהצרות.

בשנה השלישית של הלימודים, התמקדתי בלימודים וסמינרים, הלב שלי היה שבור ואחרי מיליון דייטים וקשרים רעילים, וקשרים שלא צלחו. חזרתי מאילת לערד, הייתי בבית בראיונות עבודה, התפתחתי רגשית, רוחנית ודתית. היום 23.11.2023, חודש ו-16 יום לאחר אירוע הטרור הגדול על ישראלים ויהודים בפרט, אני מתנדבת בביגודית למפונים, מתפללת מחפשת עבודה וחתן. עוד חודש מתחילה לימודי מחסן ממוחשב ומידענות.

תמיד טוב לתכנן לעתיד, אך, לא להגזים עם הציפיות ולא לתכנן זמן מוגדר, כי לא תמיד זה מתממש, ובכל מקרה אסור להתייאש ולהתאכזב אם תכנונים ו/או תוכניות לא יוצאות לפעול.

עוד 7 ימים לא כולל היום שנגמר, יתחיל לו חודש דצמבר של 2023, האחרון לשנה לועזית זו. הזמן טס לו ואני מתקשה לעמוד בקצב. משתדלת לסגור ולהשלים פערים. - דבר אחד אני יודעת בוודעות - אני עושה את הכי טוב שלי, במיוחד בדברים שתלויים בי.

לפני שבועיים הכרתי בחור דרך אתר שליש גן עדן, גר רחוק ממני ועוד לא נפגשנו כי הוא במילואים, מקווה שניפגש כי הוא הטעם שלי ונראה לי שזה יעבוד.