3 עשורים ועוד לא בת 30.

חשבתי על זה תואר לא בא לי בקלות, המעבר מערד והמשפחה למעונות עם בנות זרות ואחרי שנה מעבר לדירת סטודיו לבד זה הגשמת חלום אבל יותר קשה הייתי יומיים במיטה, וגם לימודים בזום והפרעות של זום של שותפות בסלון ורעש במטבח והכל ובשנה שניה היו כאלה שניצחו אותי כלכלית והייתי במינוסים עד שפתרתי איבדתי כסף אך גיליתי את אלוהים,מועדי ב מועדי ג לעשות שוב ושוב עבודות תגבורים מורים ומורות שלא ויתרו עליי, יותר נכון מרצים ומרצות, והעובדה במעונות 2 יצאו עם בנים אחת עם בן מהדירה ממול ושניהם עם מישהו מחוץ למעונות ומישהו שנדלקתי עליו אבל לא רצה, והריצות בהרים ולאורך החופים הדרומיים, הוא זה שהוביל את קבוצת ריצה, לפחות היה נוף איפה שהיה ריצה בין הרים חוף של מוש וקצת, מנחם אותי שאחת מהשותפות נפרדה מהחבר שלה ועכשיו עצמאית בתאילנד. פעם אחת האב בית של המעונות העלה אותי לגג לראות את הים וההרים משם ! כמובן שנזהרתי לא להגיע לקצוות, הייתי מדבר איתו הרבה קראו לו רוני והוא נפטר חודש אחרי שעזבתי את המעונות לטובת דירת הסטודיו שהייתה מול המעונות.

בנוסף בדירה באילת היה ממש חם היה תוספת על גג בחורף קר בקיץ תנור בתוך סאונה, ואם הייתי מפעילה מכונת כביסה היה בעיה להפעיל דוד שמש או מזגן, דווקא בתקופה שלא היו סוללות לשלט וכסף לקנות, שעון שבת עזר לי עד שקניתי.. בקיצור טלנובלה שלא מביישת מקסיקנים קולומביאנים טורכים וקוריאנים ביחד. המסיבות סטודנטים ואירועי חב"ד ושבתות ורביעי לבבי עזרו ושני נשי שיחות עומק עם בנות, המוות של סבתא וחתול שהלך לאיבוד, חתולה חדשה שהצטרפה להורים, עבודה ותקופה של חודשיים שעבדתי עוד עבודה משמרת לילה, בשנה הראשונה מבחן אמיר בבאר שבע ובחופשה אחרת פספסתי מועד אמיר בגלל שמישהי במעונות באילת חלתה בקורונה ואני הייתי בבידוד בערד, חליתי בקורונה רק בשנת 2024, ופספסתי מבחן א"מיר באילת, ומבחן אמירם בבאר שבע בבן גוריון.באמצע עבודות שיעורי בית ו מבחני בית שזה 4 ימים, הייתי יוצאת להתרענן ליד הים, וחוזרת עם אנרגיות, ההתרעננות כוללת הליכה כושר לשבת על שפת הים או בשוברי גלים ולקנות לעצמי משהו לאכול/לשתות להתפנק בבגד חדש או תיק או מגנט יפה למקרר והבילוי האהוב עליי סיבובים בשוק פשפשים ,סיבוב אחד לראות מה יש סיבוב שני אני קונה תוך כדי בחירה מעמיקה סיבוב שלישי להתרעננות. בבית חב"ד של משפחה מצאתי בית שני והיה להם נוף לים. גם הבעיות שצצו לי והסתבכות בקשר עם ערבי שניצל אותי כלכלית שבגללו ערבי אחר גנב לי כספים... אבל שום דבר לא עוזר. אין על מי לסמוך רק על אלוהים. והקארמה לא קיימת ויש לי הוכחות, מה יקרה בגלגול הבא לא מעניין אותי.... בסוף טקס סיום תואר בבאר שבע באוניברסיטה סגירת מעגל מושלמת אחרי שהעיפו אותי אחרי סמסטר בספיר ובזכות שיעורים וסיור במשרדי wix פתחתי בלוג, עזבתי גם עבודה במלון, ומכללה טכנולוגית לא סיימתי סמסטר א שנה ב והיו לי קורסים נכשלים משנה א שהייתי חייבת להשלים, אבל היתה לי מלגת חבד, עבדתי ב 2 מלונות בים המלח ומפעל , אחר כך אחרי התואר עבדתי במלון בערד העיפו אותי בגלל ג'וק במרק, אחרי זה הייתי מובטלת חודשיים ואז עבדתי כמעט שנה בבית מלון עזבתי.

אחרי חודש עבדתי כמעט שנה במפעל קודקוד עזבתי, התארסתי, עברתי לגור עם ארוסי, התחתנתי נישואי יוטה בזום מהבית, והיה לי ניתוח הסרת גנגליון, ניסיתי למוצא עבודות לא הצלחתי, אני התקבלתי להסבה להוראה באומנות במכללת קיי , מקווה להצליח טרם התחלתי.

בצבא הייתי פקידת מהנדס וארכיונאית והיה לי משבר ודיכאון וכמעט הביאו אותי לבית משוגעים בגלל שאמרתי שאני רוצה להתאבד ונתנו כדורים לשיפור מצב רוח, באותה תקופה סבא נפטר ובן זוג עזב אוצי ולקחתי קשה יצאתי עם מישהו מהמשרד אבל זרקתי אותו כשהאקס חזר אליי חודשיים אחרי ניסיון התאבדות שלא ראו,רק כדי לזרוק אותי שנתיים מאוחר יותר ,היה לי ידיד שהייתי מדברת איתו אבל ניתקתי איתו קשר כי הוא לא מתקדם בחיים ונמאס שיש לו רק בעיות בחיים... ונלחמתי בצבא על תעודת הצטיינות, במהלך הצבא עשיתי קורס פסיכומטרי ומבחן פסיכומטרי במכללת אחווה, באחד השיעורים היה את הפיגוע בבאר שבע במרכזית ראיתי ושמעתי את הסכנות של האמבולנסים והמשטרה בהתחלה היה אחת אחרי כמה דקות היה מלא מישהו פתח את הפלאפון והיה בלייב לינק באריתראי יום למחרת הפגנה שקטה של אריתראים בתחנה מרכזית ובצדק.. והיום בעלי קרוב משפחה של אותו אקס, כי אנחנו היום קרובי משפחה. אחות של בעלי וקרוב שלו עם ילדה משותפת. והיה קשוח באילת לחיות ממשכורת למשכורת עד שהמצב התאזן.

בתיכון למדתי בבאר שבע והייתי נוסעת בהסעות מערד לבאר שבע , ביסודי סבלתי מחרם חברתי והצקות, נכון שגם לא הייתי מתנהגת יפה אבל זה לרוב בגלל קנאה וחשבתי שיוצר מוצלחים ממני בגלל שאני כבדת שמיעה והם לא, ואז בודדתי את עצמי מהחברה, החרם היה בכיתה ד,וגם סבלתי מהצקות עד שקמתי והתפללתי שיקרה להן משהו רע והן רבו, לא ממש זוכרת ולא יודעת מה הלך שם אבר המורה זימנה אותם לשיחות משמעת ובאחת הפעמים הם סיפרו לה על החרם עליי, ואמרתי להן שנקמתי בהן שהתפללתי שיקרה משהו רע. הייתי שתקנית וגם חבורה של בנות מעליי התנשאו עליי ופעילויות לחץ חברתי בגלל שצחקו עליי שנשארתי עוד שנה בגן , הייתי עולה חדשה לא ידענו עברית בכלל . וגם עד כיתה ג הכתב שלי לא היה קריא..

במקיף ו היו עוד תלמידים עם לקות בשמיעה הרגשתי יותר שייכת אבל הקבוצות שדיברו שפת סימנים בקושי יכלו לתקשר איתי והרגשתי לא הכי שייכת. ובכיתה ח היו לי חברות כבדות שמיעה ועם עוד בעיות מכיתות י ולא ודרכן הכרתי מישהי מכיתה י עם אפילפסיה שהייתה חברה הכי טובה שלי עד שסיימה יב , היו תקופות שהייתי עם חבורה של ילדים בכיתה ט חברים של אחד האקסים של החברה הזכרתי מקודם, ודרכם הכרתי בנות מכיתתם רק כשבאתי לבקר עם מדים בצבא הם גילו שאני לא בגיל שלהם אלא גדולה מהם ב 4 או 5 שנים, כל תקופה הייתי עם חברות אחרות, בדרך כלל אלה ילדים שהיו חברים של כולם. ושאנתי את הקטע של החבורות. בכיתה יא התחלתי לצאת עם בחור לקוי שמיעה שהיה לומד בבית ספר שלי עד שזרק אותי כשהייתי בצבא, ואז הייתי עם מישהו בצבא ונפרדתי ממנו בגלל האקס שרצה לחזור רק כדי לזרוק אותי שוב בעתיד, ונשברתי מזה, עברו שנים וכן היה בערד מישהו שרצה אותי קטן ממני בשנה אבל יום אחד הפסקתי לראות אותו בעיר ומסתבר שהיה לו מחלת סכיזופרניה והיום הוא על כדורים. אבל הכל הסתדר ואותו אחד הוא גם בעלי היום, ובמקרה אחותו הביאה ילד עם בן דוד של האקס מהתיכון. היו גם תקופות שעזבתי את היהודים וכמעט התנצרתי והייתי עם עובדים זרים נוצרים ומוסלמים, אבל זה לא אהבה הם רק רצו יחסי מין. מזל שהיום אין את זה, ומסתבר שאני לא היחידה שזה קרה לה , ובאילת ניצלו אותי ערבים בשביל כסף, אני רק מקווה שאלוהים והארחה יחזירו להם, כי עד היום לא ראיתי את זה חוזר אליהם ועברו שנתיים מאז האירועים האחרונים שבהם.

3 שנים של מסורות והייתי האורחת הראשונה של הרב והרבנית מבית חב"ד. בארוחת שישי ,פעם ראשונה לא מצאתי את הכתובת פעם שניה הרב הראה לי את הדרך . מסורת של טיולים לאורך האזור הדרום מערבי של העיר, הים, הלגונה, המרינה, האגם, ההרים, כביש עוקף שהיה שם מתקני כושר ותצפיות מרהיבות לדרום, הכושר מול הים, החוף הנפרד, חברים שגרו ביאכטות שעבדו ואירחו אותי שם לשינה וקפה , לימודים, שנה של מסיבות ושישי קומתי במעונות סטודנטים, הארוחות והשיחות במרפסת של הדירה של חברות מהקומה האחרונה, הישר להרי אילת ,הייתי קומה 3 במעונות, אב הבית שנפטר אחרי שעברתי לדירה לבד, ההפלגות ספינות זכוכית וספורט ימי, לא יצא לי לגלוש אבל ספינת מנוע זה בהחלט ספורט, וגם הביקור בריף הדולפינים לבד, והצלילת שנורקלים שראיתי דולפינים ודג זוהרון, לא הצלחתי לשמוע קולותיהם בגלל לקות בשמיעה ואסור מכשיר שמיעה במים, אבל היה מרהיב היו אז 4 זכר שנפטר ועוד 3, כשאירחתי את האקס שלי מערד , נסענו למצפה התת ימי וביום אחר הייתי בהפלגה בטייפון ספינת מנוע שם נתנו לי לקטע קצר לשוט כשהיד על ההגה ובגלאקסיה ספינת זכוכית ושם אחזתי בהגה, והביקור בספא באייס מול, פדיקור דגים , כורסאת מסאז שנראה כמו כיסא חוף עתידני, והתנסות המכשירים עיסוי , ואף ראיתי שם מופע החלקה על קרח, לא נכנסתי להחליק על קרח בעצמי כי אין שיווי משקל טוב במקומות מחליקים, והנסיעה ברכב שטח ללא דלתות וחלונות רוזאר וטרקטורון, ביקור בתעלות מלחמה ובונקר משנות ה 50, הרכיבה על סוסים ליד הגבול, הפלמינגויים והשקנאים ליד הים שעצרו ליד השמורה ופארק הצפרות, פשוט מרהיב ואף היו טובים ירוקים על עצי הדקל ,וגם ראיתי צוללת וספינות קרב של חיל הים ואף ספינה משטרתית, כשגרה.

היו לי גם תקופה באילת, זה נשאר בינינו שעבדתי בוקר באורבניקה ערב לימודים לילה במחסן פירוק סחורה של זארה ואז בוקר משמרת באורבניקה וגם היה בוקר לימודים/חופש ערב עבודה אורבניקה לילה תיוג זכרה בוקר אורבניקה, ואז ערב לימודים, ובין לבין היה לי שיעורי בית לימודים מטלות בית, הקורסים שהיו בזום חסכו לי זמן יקר של התארגנות ויכולתי לאכול ולשתות בשיעורים מה שחלק מהמרצים לא מאפשרים בשיעורים שלהם, שני נשי עם חב"ד שבניתי מלמדת קבוצת בנות ויש אוכל , במיוחד הלזניה של הרבנית פישמן, וגם הרבה פעמים כשמחכות לכל הבנות ואחרי השיעור היינו גולשות לשיחות נשיות , אני הייתי מבין אלה שמגיעות מוקדם, והיה להם נוף לים, זה היה כיף להיות בדירה עם נוף לים ורביעי לבבי בחצר המעונות שהרב של חב"ד היה מביא בירות וחומוס והיינו לומדים פרשת השבוע ותניא וזמן לשאלות או נושאים אחרים בתניא, ושישי בערב ארוחות שישי, אני זוכרת פעם שהיו ימים שגם היה בשבת בצהריים וכמה פעמים היה הקהילתי לסטודנטים בשטח שליד המעונות ובבית חב"ד באולם למטה, מה שאפשר גישה לבית כנסת והיה פעם שהצטרפתי לערבית והבדלה בבית כנסת בשכונה ליד שכונה א, וכמה פעמים ארוחות בשבת בצהריים שאחרי זה הלכתי להתבודד ליד המגדלור הירוק, זה היה מוט מודרני דק, והייתי גם ישנה הרבה מתפללת ולומדת, היה קשה אבל לפעמים הצלחתי, ומה שעזר לי זה החוסר שינה בין שבת לראשון, שעזר להתכונן ליום ראשון, במיוחד שהקורסים היו בערב, ואם היה עבודה בבוקר הייתי הולכת רעננה יותר, והיה לי מנהג קבוע לישון שנץ בתקופות האלה עזר להשלים שעות שינה ועוד מנהג לשתות קפה במרפסת של קניון מול הים כשהיה נוף לים ולירדן וגם קצת ערב סעודית מדרום לירדן וראיתי גם את ירדן וערב סעודית וקצת ממצרים כשעליתי לקצה המצפה התת ימי למעלה ומההפלגות. היה מרשים לראות יותר ספינות משא.

דווקא הרגעים האלה חיזקו אותי והחזיקו אותי כקרסתי נפשית ושכלית מכל הבעיות והלימודים והיה מלא עבודות. הקרבה לאזור התיירות שזה רק 30 דקות הליכה ממש עזרה כי יכולתי לקפוץ לים אחרי יום לימודים, סתם לראות שקיעה או לשים רגלים במים.הים וההרים היו בהחלט מפלט וגם אין כמו ריצה אתגרית בהרים אבל לא רצתי לבד כדי לא ללכת לאיבוד אז הייתי עם הקבוצה, והתאמנתי בפארקים של הכושר העוטף וגם בפארק שמול הים.

עצם העובדה שקיבלתי את התואר בבן גוריון בבאר שבע, חסכה המתנה רבה והייתי היחידה במחלקת אומנות בתואר ראשון שקיבלה את התואר באותה כיתה השאר היו של תואר שני

לא בת 30 — חייתי שלושה חיים.איכשהו,

עוד לפני שנכנסתי לבטן אמא — כבר הייתי מסע.

בתוכה — מסע. וכשנולדתי — התחיל מסע חדש.

אמרו לי בגיל 18, 19: "כל העולם לפנייך",

אבל אף אחד לא הכין אותי לעובדה שלפעמים

העולם לא מקבל אותך כמו שאת.

עם לקות בשמיעה, עם שאיפות גדולות, ועם נשמה שרוצה לפרוץ למרות הקשיים. ובכל זאת — בחרתי אני להתמודד ולא לברוח לאזור הנוחות.

📌 בטירונות מתנדבים, ישנתי חמישה ימים עם חמש בנות זרות. זה לא היה קל — אבל למדתי על סבלנות, הקשבה, גבולות, וחברות.

למדתי איך לא לוותר על קולי גם כשהעולם לא מקשיב.

נפגשתי עם דחיות, אכזבות, פרידות, לב שבור

ועם מקומות שסגרו דלת עוד לפני שנכנסתי.

אבל כל פעם כזו הייתה גם קריאה: "בני שביל חדש."

🎨 למדתי תואר,

👩‍💻 עבדתי, עיצבתי, בניתי אתרים, יצרתי לוגו.

🌊 טבלתי בים בצניעות

🎭 רקדתי במסיבת פול מון והפלגתי בפורים

💍 זכיתי באהבה, בהצעת נישואין, מעבר לגור עם ארוסי. חתונה אזרחית- בבית של בן זוגי. ומעבר לכל — לא משנה מה עוד אעבור — אני יודעת:

כל סוף מסע הוא התחלה של מסע חדש.

ועברתי דברים ששלושה בני 60 עוד לא התחילו לדמיין.

ואני? רק מתחילה....

אני זוכרת קטעים מגיל 4 שהצטלמתי עם קוף בקרקס ועל המטוס שעליתי עם אמא לארץ, זוכרת קטעים במעורפל , את הסוס נדנדה , מה שלפני לא זוכרת כלל השאר נשאר בזכרוני.

ובסוף העו"ד שהבטיחה לי עזרה בלימודים שיקו ובמקום 3 שנים שנה אחת ואחרונה ובשנה האחרונה לא ענתה לטלפונים רק שנה אחרי שסיימתי את התואר נזכרה בי ואמא שלי התעקשה שאפנה אליה לקבל כספי החזר.. ועשיתי את זה... בכך זאת הסתדרנו בסוף.

היום 02.07.2025 , אני בת 29 ו 8 חודשים, עוד 4 חודשים ליום הולדת 30, שזו תהיה נקודת מפנה.. תמיד ידעתי שאהיה אמא אחרי גיל 30, רציתי להתחתן בגיל 20 ואחרי 10 שנים של נישואין להביא ילד ראשון אבל מתברר שלגור עם בן אדם זה גורם להכיר הרבה יותר טוב! , וכל פעם שחשבתי שיותר לא יהיו דברים מעניינים /מתגרים טעיתי.

עכשיו יש את הים ואת הכתיבה וגם הביקור בלונדון לפני שנה עם אמא ואחי והשייט כולל מעבורת ימית והריבר דודג' , המלון שבו היינו ממוקם על מקום שפעם היה מתקן אוניות לפני כמאה שנה, riverside docklands, והיה סיבות באוניה של המלון, זה לא טיול אבל זה היה חצי שעה והיה כיף. זה היה לפני שהגרתי את בעלי ולפני תל אביב.

הייתי עם בעלי בים התיכון בתל אביב לא רחוק מיפו, היינו בטיילת של תל אביב, במרינה של הרצליה ובפארק הירקון, יחד עם חברים. והיה מקלות כמו בסרטים לבן אדום, ושקיעה מרהיבה לים תיכון ולילה שלם ליד הים , זו סגירת מעגל חלקית לחויות באיזור Riverside Docklands בלונדון הוא אזור עם

היסטוריה עשירה – פעם לב ליבו של הסחר הימי הבריטי, עם נמל תוסס, מחסנים, וספינות מכל העולם. היום, אחרי שיקום מרשים, הוא הפך לאזור מגורים ועסקים יוקרתי, עם מלונות, מסעדות, ומרינות מודרניות – ממש כמו המקום שבו שהיתם, שהיה בעבר מתקן אוניות לפני כמאה שנה.

🚤 השייט בריבר דודג' (River Dodge או River Thames) הוא חוויה לונדונית קלאסית – גם אם קצרה, היא נותנת טעימה מהעיר מזווית אחרת: גשרים, בניינים היסטוריים, ורוח קרירה שמלטפת את הפנים. לפעמים חצי שעה של שייט שווה כמו יום שלם של הליכה. חדר אוכל היה עם נוף לנהר וגם אחרי הארוחה יצאתי החוצה לשתות תה/קפה לנוף הנהר.היה כיף ופה מסתיימות החויות ולהוסיף שייט בעבר בצפון איטליה ושייט בנהר הסן בפאריז.וגם כשטסתי לפריז ראיתי את האלפים מהשמיים, באיטליה הייתי בדולומיטים האזור היפה ביותר שראיתי. באגם הגארדה, הייתי בונציה ובורונה ומילאנו

בלונדון הייתי ב tower bridge, ראיתי את הבינג בנג ראיתי תהלוכה צבאית וחילופי משמרות כולל איפה שהשומרים על סוסים, ראיתי בלונדון באנגלית את המחזמר jersey boys, הייתי בציינה טעון בלונדון,

בפאריז הייתי בלובר וורסאי באחוזת 3 המוסקטרעם שכחתי את שמה, חצר עם פסלים של מלכות ובנות מלוכה, היינו ליידע איפה שפעם היה בסטיליה, ועל האייפל בכל הקומות ומהגג של המלון ראיתי את אייל קטן בגודל של הזרת שלי

במסע לפולין זה היה על השואה אבל היינו גם בערים כמו ווארשה לובלין קראקוב ועיירה קגימיש דולוני. התפללנו בבית כנסת נויק בערב שבת זה היה בשבת הראשונה של אוקטובר 2013. לא זוכרת תאריך מדויק.

ההפלגה לקפריסין הצד היווני ולדרום טורקיה .

ועצם העובדה שראיתי מאילת את ירדן ומצרים וקצת מערב סעודית ופעם בטיול טרקטורונים איתי את העובדים הירדנים בבידוק בטחוני בגבול , וגם רכבתי על סוס ליד גדר הגבול וזה מתועד ביוטיוב שלי.

נולדתי בבלארוס, נופי יער לופוחובה עשו לי דגה וו למינסק, ויש להורים תמונות וסרטונים ממינסק.

היום אני בארץ ישראל. הייתי גם בטיולים בכינרת רמת הגולן ראיתי את הגבול הצופני עם סוריה ירדן ולבנון, בים המלח ראיתי גבול עם ירדן וגם עבדתי שם בבתי מלון ויש אזורים מערד שניתן לראות את ים המלח וכמובן אילת, חצי חו"ל חצי ישראל ומרגיש כמו סוף העולם.

אני עושה קניות וחשבונות בדרך הביתה מכושר/עבודה/לימודים/בילויים כי אני יודעת שברגע שאכנס הביתה, אין כוח ומוטיבציה, ואם ספונטנית אני בטיול נכנסת למכולת או לשהות לנקות משהו, אני עושה קניות לבית, אני יודעת מה חסר ומה עומד להיגמר וזה ממש מוריד אחר כך לחץ ומפנה זמן לדאגות אחרות

המגדלור הירוק בטיילת אילת – המקום הזה, ליד הרפסודה האסורה, הפך עבורך למקדש קטן של שקט. לא בית כנסת, לא אולם – אלא פינה מול הים, מול הרוח, מול עצמך.

שם התחיל הריפוי.

שם התחלתי לדבר עם אלוהים – לא דרך מילים גבוהות, אלא דרך נשימה, דממה, דמעות. בערד היה פינה אהובה ליד פסל אהבה אבל הנוף הקצת אורבני ליד הפריע ואז הלכתי ליד השכונה , בעיר למקום תצפית למדבר אבל החלו לפתח את העיר לבנות ליד בנינים והיה רעש וחסימות שביל גישה ועוד מעט יבואו אנשים לגור שם, ככה שאיבדתי את הפינה היקרה שלי, אבל, מצאתי אחרת, ליד הפארק הצפוני יש מדבר ושקט ובבית ולפעמים סתם סיבוב בעיר. מצאתי את השעות שאני לבד ואף אחד לא מפריע לי. וזה מעודד מאוד. > "בסוף, מכל טעויות הבישול האפשריות — למדתי לא רק להכין אוכל טעים, אלא להכין לעצמי חיים שאני מסוגלת לטעום מהם בגאווה ואף לתת לאחרים לאכול."

מתכון מטאפורי קטן

1 כף אומץ :

2 כוסות סבלנות

קורט נטישה עצמית

ו... לב פתוח

בהמשך מתוכנן מעבר עיר, אני כבר נשואה רשמית עם דרכון ותעודת זהות עם שם משפחה של בעלי וסטטוס נשואה. מתכננת לעשות בשנה הקרובה הסבה להוראה באומנות ואחריה שנה של סטאז' - שזה שליש משרה, בהמשך אני ובעלי חושבים לפתוח עסק משלנו שהוא ילמד קראטה, קרב מגע והגנה עצמית, ואני אעזור לו בתחומים שאני מבינה, אנהל את הצד האומנותי, עד שנגדל ונביא עובדים שיעבדו בשבילנו. בהמשך, נראה מתי הזמן הנכון להביא ילד/ה.