הסיפוק המושלם האינסופי

ספר שהוא שער פתוח, לא תמרור. זה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, עלילה בתוך עלילה בתוך עלילה.

אין בו סדר כרונולוגי, אין התחלה או סוף שמוכתבים מראש, רק רצף אינטואיטיבי של עולמות, שכל קורא מוצא בו את דרכו. כמו יומן חלומות שכתב את עצמו תוך כדי שינה, או אטלס שמשנה את הקואורדינטות בכל פעם שפותחים את הדף.

אפשר לקרוא אותו מהאמצע, מהצד, באלכסון, או אפילו רק דרך הציורים —

כי כל עמוד הוא כמו דלת מסתובבת — פעם מובילה קדימה, פעם פנימה, ופעם בכלל מחוץ ליקום הידוע.

והכי יפה? זה מרחב שבו הדמיון של הקורא הופך לשותף אמיתי ביצירה —

כמו קסם שלא נכבל ב"זה קרה ככה", אלא פורח ב"אולי זה קרה ככה עבורי".

גופי השתנה יחד עם הבגדים — זנב הופך לרגליים, כנפיים נפרשות בעולמות של פיות, זימים נעלמים כשאני פוסעת אל מסדרון נושם אוויר.

- מסדרונות משנים צורה — אדריכלות רומית נמסה לזרמים תת־ימיים, ופתאום נשימה במים מתחלפת באוויר שמוביל לדלת שמחכה לי.

- נעל אחת נופלת לבאר משאלות, וחודרת דרך ים שהופך לשמיים לעיר הפוכה — כמו משאלה שמגשימה את עצמה בכיוון ההפוך.

ובאמצע כל זה — גם אני מופתעת לגלות שהשראה היא לא משהו שמקבלים בלבד, אלא גם משהו שמעניקים מבלי לדעת. וזו הרגשה נפלאה שאני כן תורמת, גם מעבר להתנדבות בבית אבות, גן ילדים וביגודים למפונים כמו שהיה בתחילת המלחמה, אלא גם במתן השראה ורעיונות.

אושר זה סיפוק .

התמונות יכולות להיות גם הפוכות , אין חוקים אפשר להתחיל לקרוא מהסוף לעבור להתחלה ולסיים באמצע אפשר רק את האמצע, מה שבא לי ,ובציורים מה שלא נראה לעין הדמיון חופשי ממשיך את התמונות והעלילות, אין נכון לא נכון, אין עולם פיזיקלי, הכל לפי הדמיון.

קשה להתרגל לשינויים אם לא היו מכריחים אותי בחיים לא הייתי עוברת למעונות באילת ובדירה לבד כל ההתבגרות והבגרות באה ממצב של אין בררה . וגם היה לי קשה ביום הראשון במקיף ו שזו עיר אחרת , הייתי נוסעת כל יום, ואם האבא החורג שלי לא היה נחמד בוועדה הרפואית בגיוס לצה"ל כנראה שלא הייתי מתנדבת, כי נוכחותו תמיד מלחיצה אותי.

ככה שרוב הדברים הטובים באו או כי הכריחו אותי או כי לא היה בררה ורק חלק כי רציתי והייתי עקשנית והייתה לי תשוקה.