הצד שלי

הרבה פעמים א/נשים מתייחסים.ות אליי כאל משהו מובן מאליו, כאל מישהי בלתי נראית או/ושלא קיימת כמו דינה דין, הרואה ואינה נראית. תמיד אני צריכה להילחם שיראו אותי שאני אבלוט. מצד שני, בפרסום ותהילה יש גם תגובות רעות, קנאה והרבה בריונות. פעם רציתי להיות מפורסמת ועשירה, היום אני רק רוצה להיות נשואה באהבה, משהו שאני חולמת עליו כל החיים.

במשך כל החיים אני חולמת להיות נאהבת, להתחתן ולהביא ילדים וזה לא קורה. המציאות הזאת שונה לגמרי ממה שדמיינתי. טוב כיוון שעד גיל 5 כולל שם המשפחה שלי היה פרוקופוב (של האבא הביולוגי הנוצרי) ורק כשהייתי בת 5 התחלף לקרוז, שם משפחה יהודי של אמא שלי, אז טכנית אפשר להוסיף עוד 5 שנים לייעד שלי ולגבול ככה שאני עומדת בזמנים, (לפי החישובים שלי החתונה שלי חייבת להתקיים לכל המאוחר עד יום ההולדת ה-31 שלי) השאיפה שלי הייתה התחתן או לכל הפחות שיהיה תאריך נישואין כשאהיה/הייתי בת 25, והנה בת 28 ועדיין לבד, בודדה עם קללת הרווקות. אין לי הרבה אקסים אבל רובם, כבר נשואים עם ילד - אני יודעת מרשתות חברתיות מחברים משותפים... חשבתי אולי בזכות הקורונה יהיה לי תואר ראשון, אך, בגלל המלחמה הוא מתעכב ונשארה רק חתימה אחת, מה כל כך קשה להתגמש עבורי. מה אני בלתי נראית?! מה אני נחותה מאחרים/ות?!

כל פעם בוחרים באחרים ואחרות, בין אם זה תמונה של מי לשים על המודעת הזמנה לתערוכה של בוגרות מחזור 4 באומנות, או בכך שלא נתנו לי תפקיד ראשי בהצגת שבוע דממה כי "דאגו ללימודים" ושלא נתנו סולו בריקוד, או שהמורה לכינור חשבה שאני לא בוגרת מספיק להיכנס לתזמורת הקאמרית. גם ככה עד היום לא יודעת לכוון כינור וכל פעם שאני מכוונת נקרע כינור, וזה גם קשור לבעיות השמיעה שלי.

ממש כואב לי שאף אחד לא רואה את הפוטנציאל שבי ואני מרגישה כמו פוטנציאל שלא ממומש, כישרון מבוזבז. בגלל המלחמה ודחיית הסיום תואר אני לא יכולה להתקבל להיות ספרנית.. כן אני מאוד אוהבת ספרות, אוהבת לקרוא ולכתוב. רק שאין לי סבלנות לכתוב ספר. חשבתי לכתוב ספר על חיי, וככה נולד הבלוג כי זה גם סוג של ספר.

כל כתיבה יכולה להיות כתיבה ספרותית וכל ציור גם קישקושים יכולים להיות יצירת אומנות. - זה ממש פסול שיש חוקים וקאנונים!! אומנות ואומנויות בכל התחומים (אומנות, ציור, רישום, פיסול, סריגה, רקמה, ריקוד בכל הבגנונות, מוזיקה בכל הסגנונות, נגינה, תיאטרון ומשחק גם על במה וגם מול מצלמה ועוד) אמורים לבטא את הנפש ולא להיות מוגבלים במערכת חוקים כמו משוואות מתמטיקאיות.

אומנם מאז, התחזקתי באמונה הדתית, מתפללת, הולכת לשיעורי תורה פיזית, שומעת שיעורי תורה בלייבים ואונליין, משתדלת לשמור שבתות וחגים ולקיים מצוות, לעשות הפרשות חלה ולהדליק נרות. אני עושה את זה בשביל הנפש שלי. אבבל מצד שני אין לי עם מי לשמור שבת ואני משתעממת. המשפחה שלי חזרה בשאלה בתקופת השואה ואין לי בעל שיעזור לי. שנים אני מתפללת לחתן וחתונה , וזה פשוט לא קורה. וכן, קשה לי עם חובות וניסיונות, וגם האנטישמיות, המלחמות, המצב הפוליטי, הקורנה (לפני שבועיים ויומיים נדבקתי בקורונה, אחרי שבוע שלם התחלתי להחלים והיום אני בריאה לגמרי). ..

חשבתי אולי לימודי תואר ראשון באילת , יעזרו לי למצוא חתן ולהתחתן וזה לא עבד. באמת שניסיתי כל דרך אפשרית.

....

בינתיים, חזרתי לעשות כושר ומנסה לעלות מסה, זה מה שעושה לי טוב, וגם מתאמנת מעט על הגמישות.. אמא שלי אומרת שאני צריכה למצוא חברות ואם אפשרי גם לעבור לגור עם שותפות, לדעתה רק ככה אצליח, הבעיה שיש לי פחד מאנשים ונשים, אני הומופובית ומקומות המוניים מלחיצים אותי. יש לי חרדה מהאנושות...

מקווה שאמצא לזה פתרון במהרה, כרגע אין בכלל. נחמד לפרוק פה בבלוג. ....