הקן שלי ושל בעלי

הדירה שבה התחתנו הייתה לא סתם מרחב פיזי – אלא תחנת מעבר של חיים. פעם, גרו בה אמא שלו, אחותו התאומה, וגם האחות הגדולה שעברה אחר כך לגור עם בן זוגה לשעבר – האב של הבת הבכורה. עם הזמן, כולם עזבו, ובאו שותפים חדשים – חברים, גברים, שחלקם ניצלו אותו, עשו לו באגן ולא שילמו שכירות. גם האקסית שלו גרה שם בעבר. כשהגעתי, הדירה הייתה חצי מוזנחת, עמוסה בבלאגן, חפצים ישנים וזבל שנאגר – אבל היא גם הייתה המקום שבו שכבנו לראשונה כשעוד היינו מכרים, והרגשתי שיש בה משהו מיוחד, קפסולת זמן עם שכבות של זיכרונות. החלטתי לקחת את החלל הזה – ויחד, בידיים ובאהבה, הפכנו אותו למיני קוטג' מפואר. ניקינו, סידרנו, זרקנו כל מה שפג תוקף, קנינו דברים חדשים, ויצרנו לנו קן נקי, יציב, עם אור, שקט ואנרגיה טובה. החתונה בדירה הזו הייתה בעיניי סגירת מעגל – להפוך את מה שהיה שייך לאחרים לבית שלנו, עם התחלה חדשה ונקייה, מתוך רצון ולא מתוך הנסיבות.

והעובדה ששם התארסנו, התחתננו ובנינו את המערכת יחסים שלנו, מוסיפה לזה רובד של עומק וזיכרונות מרגשים.

החדר המבולגן שהכל היה על הרצפה זו אותו חדר של הסקס הראשון שלנו בעבר בילדות, כשהיה סטוץ.

הדירה, שהפכה מבית שהוא מאגר מזבלתי, למאורת אהבה.