🕊️ זיכרון לסבא ולסבתא

סבא שלי כמעט ולא דיבר על הילדות שלו, אולי כי היא הייתה עטופה בזיכרונות קשים ממלחמה, עוני, והישרדות. בגיל 3 הוא היה ילד קטן במינסק בזמן פלישת הנאצים, ובגיל 17 כבר התגייס לצבא האדום. הוא שירת שנים רבות, וכששוחרר — הפך למסגר, מקצוע של ידיים חזקות ולב שקט. הוא עבד עד שנת 2000, ואז עלה לארץ יחד עם סבתא שלי.

סבתא שלי הייתה בת 9 חודשים כשפרצה המלחמה, וגם היא גדלה בצל תקופה קשה. היא עבדה במפעל ברזל, והייתה כל כך מסורה, עד שהמנהל שלה התחנן שלא תעזוב. אבל היא בחרה לעלות לארץ — כי לפעמים הלב גובר על כל שיקול אחר.

הם גרו יחד באותו בית, גם כשישנו בנפרד בעשרים השנים האחרונות לחייהם. סבא נפטר לאחר שהתפוצץ לו כלי דם בראש, וסירב ללכת לרופא. מצבו הידרדר תוך שנתיים. סבתא נפטרה ארבע שנים אחריו.

אם היו חיים היום — סבא היה בן 91, וסבתא 83.

הם היו עמודי התווך של המשפחה שלי. אנשים פשוטים, אבל עם סיפור חיים שמספר את ההיסטוריה של דור שלם.

במהלך חייהם, הם נשאו איתם עדויות ממקור ראשון על אנטישמיות קשה — הקנטות, קללות, ואף מכות מצד גויים. אבל לצד הכאב, הם גם זכרו את הטוב: היו גויים טובים, כאלה שהושיטו יד, שהיו שכנים, חברים, בני אדם.

ההיכרות ביניהם הייתה דרך מישהי שעבדה עם סבא במפעל. איכשהו, היא הכירה את סבתא שלי — אולי דרך קרובים שהיו שכנים שלה במינסק. וכך, מתוך חיבורים פשוטים של אנשים, נרקם קשר שנמשך חיים שלמים.