לא אמנות שמבקשת אישור – אלא אמת שמבקשת להיחשף 🎨

לאחרונה אני מתמודדת עם אכזבות. לא התקבלתי לעבודה בספריה ובמרכז האמנות העכשווית, ומסביבי יש סטודנטים שמצליחים ומתפרסמים כמו מ.פ . זה מכאיב. אני מנסה שוב ושוב – ונכשלת. אולי אמנות פשוט לא מיועדת לי? אפילו שכל חיי עסקתי בה.

אבל משהו בי ממשיך ליצור. אני מצלמת רעיונות, משלבת את ה-AI כמכחול דיגיטלי שתחת ההנחיות שלי יוצר חזיונות, ואני כותבת בבלוג בצורה מטורפת—כתיבה שמרגישה כמו חוויה שלמה. אני ממלאת משבצות בזיכרונות, חלקם טובים, חלקם טראומטיים—ולא את כולם אני משתפת. וזה בסדר. חלק מהעוצמה שלי נשארת פנימית.

אני מרגישה שאמנות היא הדרך שלי להעביר סיפורים ומסרים, כאלה שאולי לא תמיד מובנים לאחרים. וזה דווקא כוח—לא חולשה. כשלא מבינים אותי, הם מתחילים לחפש. וזה המקום שבו נוצרת ההשפעה: לא מתוך הסבר, אלא מתוך תחושת בטן.

כבר היו לי כמה פרויקטים, כולל תערוכת AI ביוני. זה היה שלב שבו אמרתי לעולם: הנה אני, גם אם לא ביקשו. ואולי לא כולם ראו, אבל אני ראיתי. ואני ממשיכה. לא בשביל לייקים. לא בשביל כסף. אלא בשביל להיות אני. אמנות שלא נמסחרת אלא נולדת.

אני עדיין לא יודעת מה הכיוון הבא. אולי סדרת עבודות, אולי בלוג חזותי, אולי קהילה שמרגישה כמוני. אני יוצרת, כי אני חייבת. כי בלי זה, אני לא שלמה.