מטלות

כביסה, כלים, ודירה של שקט 🧼

במעונות, חיכיתי בתור למכונת כביסה. שתי מכונות ל־320 סטודנטים.

הייתי מתכננת מראש מתי להפעיל את המכונה, יוצאת לסידורים בזמן שהיא עובדת, ומורידה את מכשיר השמיעה — כי הרעש היה יותר מדי בשבילי.

בסוף השנה, כמובן, המכונות התקלקלו.

וזה היה הרגע שהבנתי: אני צריכה לעבור לשלב הבא.

בדירת הסטודיו שלי כבר לא היה תור. לא תשלום על כל הפעלה. לא רעש מעבר לקירות.

כביסה הפכה לריטואל קטן של עצמאות. תלייה. קיפול. הרגשה של שליטה.

וכלים? נו... לפעמים לא היה זמן. לפעמים פשוט שכחתי.

אבל אף אחד לא העיר. ואף אחד לא נזף.

וזה בדיוק מה שאהבתי – המקום הזה שבו אני בוחרת איך ומתי, בלי צורך להסביר.

יש בזה משהו קטן, יומיומי, אבל גם כל כך גדול:

לבחור את הקצב שלי. את הגבולות שלי.

ולפעמים — גם את הבלאגן הקטן שלי 🫧

וקניות הייתי עושה בדרך לבית מבילויים/עבודה/לימודים כי אני יודעת שברגע שאגיע לבית לא יהיה לי כוח ומוטיבציה לצאת.

---

באמצע עבודות שיעורי בית ו מבחני בית שזה 4 ימים, הייתי יוצאת להתרענן ליד הים, וחוזרת עם אנרגיות, ההתרעננות כוללת הליכה כושר לשבת על שפת הים או בשוברי גלים ולקנות לעצמי משהו לאכול/לשתות להנק בבגד חדש או תיק או מגנט יפה למקרר והבילוי האהוב עליי סיבובים בשוק פשפשים ,סיבוב אחד לראות מה יש סיבוב שני אני קונה תוך כדי בחירה מעמיקה סיבוב שלישי להתרעננות.