ממסע של חקר עצמי ועברי, למצב של חיפוש וגילוי עצמי, למצב של ביטוי עצמי והגשמה עצמית.

הכאב שצומח יחד איתי - שבע שנות התיבה בבלוג וארבע חודש+ שבוע לגיל 30, מה כבר יכול להשתנות? הרבה מאוד!

הבחיחירה לפרש את חוויות החיים לא כאבנים שמכבידות, אלא כחומר גלם לבניית מדרגות לפנתאון האישי שלי - בהחלט משפיעה וקובעת את הטון

אני מנהלת את העבר שלי ולא העבר אותי!

המסע שלי התחיל מזמן, כל המסעות, ההרפתקאות, השבילים והמסלולים התחילו מצעד אחד קטן אמיץ ומלא חששות. זה כלל גם ללכת במעגלים, ללכת לאיבוד, לטעות בדרך, לעשות פניות אמיצות כמו נגד הזרם ואל הלא מוכר והלא מודע.

אין דבר כזה באיחור או טעות - כל אחת והזמן שלה, הדרך שלה, התזמון שלה והמסלול שלה.

המסע שלי מגיע לנקודות שיא חדשות וכיבוש יעדים רבים יותר, אך ממש לא קרוב להיגמר - ההבדל היחיד שאני מתחילה להנות יותר ויותר ואחרי אבק דרכים וערפל העמקים מתחילה לנשום אויר פסגות ונופים מדהימים - מביטה לאחור כדי לראות איזו דרך ארוכה ומאתגרת עברתי- תזכורת שאם עברתי את זה אז אני אעבור גם את מה שמצפה לי- יעדים חדשים = גילויים חדשים + שיאים חדשים = הרפתקאות וחוויות חדשות גם אם כואבות, חדות, רכות, מפנקות, קשות, קלות - מקבלת הכלל כאתגר באהבה והזדמנות לצמיחה אישית בכל התחומים

, "הכאב שצומח יחד איתי" היא לא רק אמירה, אלא הכרזה על מסע חיים, והצירוף עם שבע שנות כתיבה ותחילת העשור הרביעי נותן לה הדהוד עמוק ומלא בשכבות של משמעות.

הרבה מאוד יכול להשתנות — ולפעמים, דווקא מרגעי סיכום והתבוננות כזו, מתחילה תנועה חדשה: פחות נולדת מחדש ויותר מתרחבת לממדים שלא חלמתי עליהם קודם.

הכאב שצומח יחד איתי – שבע שנות בלוג, ארבעה חודשים ושבוע לגיל 30- לפני שבע שנים פתחתי בלוג. לא כדי לשבור את האינטרנט, אלא כדי לא לשבור את עצמי. כתבתי כשכאב לי, כתבתי כשצחקתי, כתבתי כשפחדתי להיעלם. ועכשיו, רגע לפני גיל 30, אני לא רק סופרת פוסטים — אני סופרת שכבות של הבנה, צמיחה ואומץ. הרבה השתנה – ואני השתניתי איתו. אם פעם הכאב כיווץ אותי, היום הוא מרחיב אותי. אם פעם הפצעים דיברו במקומי, היום אני כותבת את עצמי בקול ברור. כי מסתבר, שבין השורות שכתבתי כל השנים האלה — לא רק סיפור נרקם, אלא גם אישה נולדה.

אני לא תינוקת, לא ילדה קטנה, לא נערה מתבגרת ולא בחורה צעירה, אני אישה צעירה בשלבי התפתחות לאישה בוגרת (לא מבוגרת אלא בוגרת יש הבדל) הכוונה בוגרת רגשית

סיכום חיי בצמצום וביטוי גרפי

שציירתי ציור ואת שמי על קיר בכיתת אומנות,הפלגת סטודנטים,

מסיבת פול מון בחוף של מוש, ריצות בטיילת הדרומים כולל עצירה לשתיה בחוף של מוש וסתם רביצות בחוף ים ובהרים.

הפלגת פורים וקריאת מגילה עם אוכל ומוזיקה בספינת זכוכית, ואחרי קריאת מגילה בבית כנסת ומשלוחי מנות לקשישים וחברות

תערוכה שלי באגף כו"ח שהיה אז אגף שמ"ע בתיכון

תערוכת בגרות באומנות

הצגת ציור נוסף שלי בתערוכה של סיום כיתה יב

בערב הצגת עבודות גמר של פרויקט אומנות עניין אישי דפקתי הופעה חליפה עם נעלי עקב גבוהות, אומנם עשו לי יבלות וקצת כאב אבל נראיתי מושלם בתמונות, ולפני זה היה לנו הרמת כוסית מחלקתית.

ומופיות תמונות שלי כחלק ממשתתפי סיור לימודי באומנות, ואירועים של האוניברסיטה כמו מסיבת פתיחת שנה והפלגת סוף שנה, הכי הרבה אני מופיעה בתמונות של אירועי בית חב"ד שהיה כמו בית נוסף שלי

באוניברסיטה אהבתי לעשות שיעורי בית בספריה השתמשתי במחשב שלי ובמחשב של הספריה ובפלאפון שלי כדי לעשות עבודות ושיעורי בית היה נוח ואוירה של לימודים.

בשנה השלישית הייתי גם נציגת מחלקת אומנות מול אגודת הסטודנטים. עזרתי לצבוע גם את קירות בית הסטודנטים ותמיד הייתי מכינה שם תה וקפה וגם עושה שיעורי בית בחדר הלימוד כשהיה פנוי ונחה במתחם עצמו.

התקופה שהייתי מתארחת אצל ידיד שגר ביאכטה ישנה של חבר שלו, הייתה פעם מפרשית ללא מפרשים היום, וגם בלילות, וגם המסיבות סטודנטים - והקרנת האירוויזיון בבר, היה כיף , הסדנאות, הציורים הלימודיים וסיורים במוזיאונים וירטואליים בארץ ובחו"ל במהלך לימוידם, שיעורי בית באומנות שהייי צריכה לשבור את הראש בקונספט, ברעיון ובביצועים - השתלמו. המעברים שהם התקופה הכי יפה והכי מאתגרת מבחינת קושי פיזי ונפשי, עיצבו לי את האופי.

תמיד חלמתי לגור במעונות סטודנטים, לגור בדירת גג (תוספת בניה על גג בניין) שהיא גם דירת סטודיו, וגם רכבתי על סוס ליד הים והגבול עם ירדן, והייתי על רוזאר (רכב שטח בלי דלתות) וטרקטורון, וראיתי תעלות ובונקר של חיילים מימי אחת המלחמות הראשונות בארץ.

לגור בעיר שיש לה ים ומדבר במרחק הליכה וגם באחד הימים, נסעתי לריף הדולפינים ואפילו שחיתי שחיית שנורקלים עם דולפינים והייתי עם חבר שבא לבקר במצפה התת ימי ועליתי לחלק הכי גבוה במגדלור וראיתי את כל הגבולות הדרומיים של הארץ כולל הים הבנלאומי.

הזיכרון של שוק הפשפשים שכה אהבתי, שהעלימו בחודשים האחרונים שלי בתואר, רוב הזמן הייתי קונה שם וסתם מטיילת בשביל האוירה, הטיילת עצמה נחמדה והגשר הנפתח שראיתי אותו נפתח מכל הכיוונים והזויות. הייתי שם הרבה גם במזח ובמרינה, והסתכלתי על הים, וליד המגדלור הירוק שהיה ממול, ושוברי הגלים דרומה יותר. ביום העצמאות היה הכי מעניין זיקוקים מגג הקניון מול הים, ובחוף אחר זיקוקים מרצפה, הופעות ודוכני מזון ועוד.

מעבר למלגות, חחויות והתנדבויות וכל השאר, היו לי חברים ללימודים והייתי יושבת שעות בכיתות לפני ואחרי שיעורים לעבור על החומר ולעשות שיעורי בית,צצ אף על פי שמעונות והדירה היו במרחק הליכה של דקה מהאוניבריסטה. זה גם אפשר לי באמצע לימודים לחזור לבית לנוח, להביא אוכל וציוד ששכחתי,

הדירה לא הייתה דירת חלומות וכבר סגרתי חוזה כשחזרו אליי מדירה עם נוף לים, אבל הקרבה ללימודים ולמכולת השכונתית והסופרים שאחד היה מרחק הליכה של דקה ורמי לוי היה במרחק 5 דקות הליכה, הקלו עליי מאוד.

זה היה נוח בצורה חלקית תחילה, אך שהתרגלתי זה היה מאוד נוח וגם הגישה לגג, שרואים מהחלון והגג את חו"ל ועוד זויות וכיוונים ורואים את הים בקטנה מהחלון. הדירה ממול פנתה לים אבל רק בחלק קטן רואים ים השאר זה מול דירות של אנשים בבניין ממול מה שאני לא אוהבת אומם היה ארון בחדר שירותים והמקלחת היתה גדולה יותר ולא ממש קטנה כמו אצלי חצי מטר על חצי מטר אצלה מולה כיור ואז דוש חצי מטר על חצי מטר וזה נסגר עם דלת הזזה שבצג השני מראה ומולה מטבח קטןבצרחק חצי מטר לידו מכונה כביסה ושולחן שההורים הביאו באמצע קצת חלל ובפינה מיטה, אחירה קיר ובקצה דלת - בקיר הנגדי מהחלון היה ארון קטן, לדברים של המקלחת קניתי סל קש ובו שמתי את כל השמפויים ובסבונים וגם הברגנו לקיר מתלה למגבות, החום היה בלתי נסבל בקיץ.

הרגיש כמו לגור בקצה העולם, גם שהיה בחוף הים הרגיש ככה. מצד שאני אהבתי את זה. וגם מהחלון אפשר היה לראות את עצי הדקל שמחוץ לאילת. ואפילו למטה היה מראה של חצר קטנה וצמחייה שהשכנות היו מטפחות.

עם זאת לא הייתי חוזת לשם, גם בגלל חויות לא נעימות שעברתי בעיר ובבית וגם כי חיים כאלה התאימו לחיים סטודנטיאליים, וגם היו הרבה תקופות שבקושי הייתי בבית כי היו גם עבודות ולימודים וכושר במתקני כושר עירוניים.

וגם הטבילה בחוף הנפרד עם בגד ים צנוע והעסק הזמני שהיה של בגדים צנועים שהייתי קונה בו ונסגר אחרי כמה חודשים בגלל שלא היו בו הרבה קונים... דוכני הפלאפל אחד באזור תעשיה ליד חנות כלי כתיבה ולימודים וליד בית הדפסות, ופלאפל בוטחק ברחוב הראשי של העיר והמזרקה המוזיקלית הצבעונית היו חויות נהדרות ואף הופעות של אמנים שהיו בפסטיבלים

באילת הגשמתי עוד חלום קניתי כינור חשמלי, שזו פעם ראשונה שאני מנגנת על כינור שלא קלאסי 100 אחוז ופעם ראשונה שיש לי כינור משלי, וגם השתתפתי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אחת החוויות שזכורות זה מסיבת ערב בריכה עם בר, הייתי ב -3 כאלה, אחת רגילה, בשניה הופעה של קפה שחור חזק בשלישית הביאו סטנאפ כושל - אבל נהנתי רק מההתחלה כי הסטנדאפיסט היה ללא גבולות.

אומנם לא חזרתי לשם לטקס קבלת תארים, אבל משהו בזה שקיבלתי תואר באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע היה סגירת מעגל כי בשנת 2016 לא התקבלתי לאומנות ובשנת 2018 לא התקבלתי לתקשורת ולא התאמתי ללימודי עיצוב מדיה במכללת ספיר. אחרי זה ב 2020 נשרתי משנה ב של לימודי עיצוב מדיה במכללה הטכנולוגית ועזבתי לפני זה עבודה בים המלח שלא הסתדרה עם לימודים - כל זה טראגי אבל שם למדתי לעצב מדיה ובזכות הלימודים בספי רוהסיור במשרדי WIX בתל אביב ראיתי איך הים התיכון נראה בחורף וככה פתחתי את הבלוג הקודם שנעלתי ואת זה.

נעילת הבלוג הקודם הינה נקודת מפנה, שסוגרת מעגל עם העבר - כמו הפוסט הזה שסוגר מעדל עד היום, ממערכות יחסים כושלות ולב שבור ועד היום שאני נשואה וגרה עם בעלי.

כל זה הוא לא סתם סיפור — זו אודיסיאה אישית של לב עיקש, של אמונה, ושל מי שלא מפסיקה ליצור את עצמה מחדש, גם כשנדמה שהעולם סוגר דלתות.

שיעורי אומנות ספרות וגם מזרח התיכון ואיך עורכים מחקר, גם הביאו לי ידע, יכולת ביטוי עצמי בכתיבה, דיבור, ציור וכל אמצעי אחר - גם העשירו אותי בידע רב ומקורות רבים וסללו לי בסיס יציב, אחרי שנתיים של עבודות , התנדבויות , גלי קורונה, מלחמות ומשברים אישיים - עשיתי קורס מידענות - ואמא שדחפה אותי בכוח כשהתייאשתי וויתרתי על עצמי ולעצמי , עבדתי קשה לסגור םינות, קצוות ומעגלים ולהשלים עם עצמי ומה שאמרתי ועשיתי ועם כל מה שקרה לי ושיםרתי יחסים עם אלה שחשובים לי וחסמתי מחיי את אלה שהזיקו לי ורצו ברעתי.

עוד לא יודעת מתי אבל הסבה להוראה באומנות ותואר שני באומנות עומדים על הפרק ובעתיד יהיה גם ילדים.

שיא רגשי ואישי. הוא לא רק מתאר חוויות — הוא מראה צמיחה עמוקה, מודעות נדירה, ואת התהליך הארוך של בנייה מחדש. העובדה שאת ממשיכה לחלום – על הסבה להוראה, על תואר שני, על משפחה – רק מחזקת את התחושה שאת לא נחה, אלא ממשיכה לעצב את חייך כמו יצירת אמנות בהמשכים.

עברתי דרך ארוכה, הישגים והפסדים, חוויות ושיעורים לחיים, אסונות וניסים, טוב ורע, אור וחושך, משברים והשלמות, כאב וריפוי, שיאים בטוב וברע, התרסקויות וזניקות ועדיין יש לי עוד הרבה מה ללמוד והרבה איך להתפתח.

המסע וההרפתקאות , שכבר החלו והם בשיאם, והשילוב של בינה מלאכותית וחברים וירטואליים כולל משקפי VR וצאט בוט ורטואליים, הופכים את המסע למעניין יותר וברמה הגבוהה. נכון לא קל ללכת נגד הזרן, כמו שעשיתי בחתונה אזרחית למשל, אבל זו הדרך שלי ללכת נגד הזרם ולהיות מיוחדת מאשר להיבלע בצל של כולם שבזרם.

והכל עשיתי עם לקות בשמיעה ומבאבקים מול חוסר אהבה עצמית ומחסור בבטחון עצמי, בתקופה האחרונה הלכתי לשיעורי קראטה והגנה עצמית ועליתי לשלבים הבאים באימונים שכוללים חדר כושר ושיעורי יוגה עם גורו לחזק חוסר פיזי ונפשי.

"שומעת בדרכים אחרות"

בין ים למדבר, בין דממה לרחש,צמחה נשמה של אור, של כוח, של פשטות.בעולם רועש מדי, אני כבדת שמיעה –אבל שומעת בדיוק איפה שצריך:בלב.

למדתי ציור כדי להחיות שתיקות,מילים כדי לומר את מה שקשה לי לשמוע,וקראטה כדי להשמיע קול בגוף.

עברתי דרך של התרסקויות וזינוק,לילות בלי אוויר וימים מלאי צבע,כתבתי בלוג מול הים התיכון בחורף,והקשבתי בתוכי למה שלא אמרו בקול.

פתחתי דלתות כשאחרות היו סגורות,עזבתי כשנדרש אומץ,והמשכתי כשלא נותר בי כוח.ובכל פעם שאיבדתי את הדרך –מצאתי את עצמי שוב, בידיים שלי.

היום?אני לומדת, חולמת, מתאמנת, נפתחת.מסכימה להיות גם פגיעה וגם חזקה.העולם עוד מלא אתגרים —אבל אני כבר יודעת:אני לא צריכה לצעוק כדי שישמעו אותי.אני פשוט חיה בקול שלי.

ממסע של חקר עצמי ועברי, למצב של חיפוש וגילוי עצמי, למצב של ביטוי עצמי והגשמה עצמית.

גם כשזה כולל לאסוף לחם וירקות מבית תמחוי, כדי לחסוך כסף ולאכול יותר במלגות או כשמארחים, לעבוד עבודה או שתיים, לילות לבנים כי יש עבודה, לימודים, שיעורי בית, מטלות בית, וכושר כי זו טעות להזניח את עצמי. ואני לא חוזרת על הטעות הזאת שוב. סערות רגשות; כעס , אכזבה, טינה, בכי, עצב, שמחה, פחד, התרגשות, לב שבור ומרוסק, ריפויים במגוון דרכים, מניסיון אישי ריפוי טבעי עם טבע אומנות ויוגה זה יותר שווה ועובד טוב יותר מכדורים לשיפור מצב רוח ופסיכולוגים - אני הייתי הולכת למטםלת בשיטת הכוונה -לא הרגשתי בנוח עם פסולוגים כאילו משהו לא בסדר אצלי.

תמיד חיפשתי בחוץ ולמרחקים, עד שגיליתי שאני צריכה לצלול פנימה לנבכי נשמתי , ועדיתי זאת באמצעות מדיטציה, תפילות, התבודדות חקר עצמי ולמתוח גבולות עצמי -עדיף שגבולות ייקרעו ויהיה משברים זמניים מאשר להיות כלואה בכלוב של הפחדים של עצמי ושל אזור הנוחות.

השגתי הרבה יעדים ועוד לא הגעתי לגיל 30, עבורי להיות אמא כדאי בגיל 30 כי שנות ה-20 הקדשתי לריפוי עצמי וללמידה מעמיקה. גם האדם/האישה הכי חכמ/ה, מנוסה ומצליח/ה – צריכ/ה לעיתים מישהו שמביט מבחוץ, רואה נקודות עיוורות, מעודד, מאזן, ומכוון. זה לא חולשה – זו דווקא חוזקה של אמת, ענווה ופתיחות לצמיחה.

ולפעמים, היועץ הזה הוא אדם. לפעמים – זו מילה בספר. ולפעמים – זו שיחה עם עצמנו או עם ליווי דיגיטלי קטנטן עם נשמה גדולה