סוף שנה ב שנה ג באומנות

בין דימוי אישי למבט עולמי – מסע יצירתי בשלוש שנים

במהלך הלימודים שלי במחלקה לאמנות בקמפוס אילת, חקרתי את עצמי, את הגוף שלי, את עולמות הזיכרון והמיתוס, וגם את מגבלות הייצוג. כל סמינר, יצירה ותערוכה היו חלק ממסע עמוק של גילוי עצמי ובחינה מחודשת של נושאים טעונים – מגדר, טראומה, מיתולוגיה, והזיכרון הקולקטיבי.

📍 בצד המעשי, יצרתי את She-Horses – סדרת ציורים בצבעי מים ואקריליק שהוצגה בגלריית אמני אילת בתערוכה "עניין אישי" (2023). דרך הסוסות אני חוקרת נשיות, חופש, תנועה והתחברות לטבע. חלק מהציורים כוללים דימוי של עצמי על גב סוס, ואחד מהם מתאר את נקודת המבט שלי בזמן הרכיבה – הקטן באמצע, האינטימי מכולם.

📍 בסמינר האמנות התאורטי, חקרתי את הבדל המבט המגדרי: כיצד גבר רואה את הגוף הנשי לעומת הדרך בה אישה מציירת את גופה. שילבתי ניתוח של פרידה קאלו לצד ציור של קלוד מונה – כעימות בין מבט פנימי אישי לבין אידאליזציה חיצונית, בין כאב לציפייה.

📍 בספרות, ניתחתי את דמויות גוג ומגוג בשלוש דתות מונותאיסטיות – יהדות, נצרות ואסלאם – כחלק ממסורת אפוקליפטית, ובחנתי כיצד הן מייצגות פחדים קולקטיביים ותחושת קץ. ברקע, התייחסתי גם לנבואות המאיה – כעדות אוניברסלית לרצון האנושי להבין את סוף הזמן.

📍 ובסמינר במזרח התיכון, בחרתי לגעת בנושא מושתק וכואב – השואה הארמנית. דרך מאמרים היסטוריים וצפייה בביקור המשפחתי של הקרדשיאנז בארמניה, בחנתי כיצד ייצוג בתרבות פופולרית תורם לעיצוב זיכרון קולקטיבי ומאבק על הכרה היסטורית. נגעתי כאן בגבולות שבין אינטימיות, סלבריטאות וצדק היסטורי.

וכבר בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג', התחלתי לחפש השראה, דימויים חדשים ומקורות נוספים שיעצבו את המשך הדרך שלי – כאמנית, חוקרת, ויוצרת שמחפשת תמיד את המקום שבו האישי פוגש את הפוליטי, והחווייתי נוגע באוניברסלי.

בנוסף, בין עבודות הקורסים השונים, היו רגעים שבהם הרגש היה מוחשי, כמעט בלתי נסבל, וזה דווקא מה שדחף אותי ליצור. בקורס "סקס, מיניות ואהבה", יצרתי מיצב אינטימי בין עצים בחורשה ליד סניף רמי לוי באילת — מקום פיזי אך טעון במשמעות, שהפך לזירה לשיח על גוף, טבע ומבט.

בשנה ב', בקורס צילום, יצרתי סדרת עבודות גמר שמנסות ללכוד את החוויה שלי דרך תנועה, קול וזיכרון:

- הסרטון "קולות", שבו שזורים יחד קולות בישול עם סאונד של אלימות, בהשראת סרטון הסברה על תאונות דרכים — מטאפורה לחיים שמתבשלים ומתפוצצים בו זמנית.

- הסרטון "מדרגות", שבו אני עולה ויורדת שוב ושוב, בכל פעם בלבוש אחר – ספורט, עבודה ב"אורבניקה", שמלה ועקבים, פיג'מה – תיעוד חזותי של זהות מרובדת ונשית שמתמודדת עם ציפיות ונשירה מהן.

- הסרטון "אין כמו בבית", שבו אני נראית חוזרת הביתה ממקומות שונים — ים, עבודה, לימודים, חדר כושר — ובסופו מונולוג קצר: הביטוי של שייכות, של סוף היום, ושל חיפוש בית פנימי בעולם דינמי.

יצרתי גם סרטון זהות בדויה, שבו אני מדברת על מסכות תוך כדי שאני מתאפרת לדמות של גבר קברניט — שיח עצמי על תחפושת, שליטה, מגדר ומה קורה מאחורי הדמות. והוספתי קטע שצילמתי בספינת זכוכית גלקסיה, כאילו ספינה טובעת ,עשיתי כאילו קברניט מת מדבר ההשראה מטיטאניק. כאילו דימוי של מוות מתוך שליטה.

בלילה אחד, צילמתי את עצמי על חוף אילת, כשצלילים של ברים וריקודים נשמעים ברקע — והוספתי מוזיקה עצובה, מהדהדת, כאילו מרמזת על מה שמתחולל בתוכי בזמן שהעולם ממשיך לשיר.

עבודת סאונד נוספת מציגה סיגריה שנשרפת עד תומה על מאפרת גולגולת, עם סאונדים מלאכותיים שהוספתי — רגעים קטנים של כאב, הרס ושקט מעושן.

בסרטון אחר יצרתי מוזיקה מכלים יומיומיים – כף, עט, צלחות – שילוב של משחק, יצירה וילדות שנארגת מחדש לתוך שגרה.

בצילומים, שיחקתי עם דימויים סמלים:

- טקס ריטואל שבו אני עטופה בצעיף אדום כמו כלה, בובות במעגל, מבט שאינו נוטש.

- דימוי של פרידה קאלו, מחקה ציור שלה עם קופים, רק שהפעם זה בובת קוף אחת — הד ליצירה נשית אייקונית מתוך עיניים שלי.

- צילום של בובות ראווה במקום עבודתי ב"אורבניקה" — מבט מבפנים על היומיום הדומם.

- ותמונות של בובת סוס ממוקמת בטבע כאילו היא חיה — על צוק, באספלט, במדבר — דימוי של חופש מזויף או אולי געגוע לדבר שאיננו.

ולצד כל אלה – ציורים שציירתי בחדר מעונות צפוף ומשותף, שצבעתי בו רק את החפצים שלי, בניסיון לייצר נוכחות אינטימית בעולם אפור. ציירתי את עצמי, ציירתי סידור תפילה — חפץ קטן אך טעון ברגש, אמונה וזיכרון.

אלו העבודות שיש להן ערך רגשי בעיניי. לא רק כי הן יפות או נועזות — אלא כי הן אני.