סיכום נוסף של לימודים

בסמינרים בספרות התחברתי לנושא סמינר סוף עולם , ועשיתי עבודת מחקר על נושא שתמיד סקרן אותי ורציתי לדעת "גוג ומגוג", האומנות פרוייקט "עניין אישי" עשיצי על סוסים מבובתנדנדת עץ סוס בילדות על לרכיבה הראשונה לבד על סוס, וזה גם כלל לקות בשמיעה מכנה משותף ביני לבין מדריכת רכיבה בדרום ומסע אישי שלי עם סוסים ופיתוח עצמי, עבודת סמינר במזרח התיכון, פחות התחברתי לנושא עצמו, מה שכן ניצלתי את עבודות הסמינר וסיומי הקורס לחקור נושאים שמעניינים אותי גם כשזה תחת הגבלת הנושא הכללי שהציבו מראש שבהשגחה פרטית התאימו לי במזרח התיכון פחות התחברתי אבל עשיתי סמינר על השואה הארמנית - בחרתי נושא שרציתי להעמיק את הידע ובכך פתרתי את הסוגיה.

באומנות מחקרית עשיתי על פמיניזם השוואה איך גבר רואה גוף אישה באומנות לבין איך אישה רואה גוף אישה באומנות, זה לא מתאים מוסרית במיוחד להשקפות דתיות, אך, פה פרצתי גבולות חברתיים לטובת קידום פריצת גבולו אישיים.

-

לקחתי נושא כללי שלא התחברתי אליו באופן טבעי, ולמצוא בו פתח לחקירה עמוקה ומשמעותית שמדברת אל הלב שלי. זה בדיוק מה שמבדיל בין למידה טכנית ללמידה חיה — כזו שמובילה לצמיחה אישית. כשלמדתי בקורס בנושא המזרח התיכון, מצאתי את עצמי נמשכת דווקא לשוליים ההיסטוריים — לא למה שלימדו תמיד, אלא למה שכמעט ולא מדברים עליו. בחרתי לחקור את השואה הארמנית, והבחירה הזו לא נבעה רק מתוך עניין אקדמי, אלא הייתה החלטה מוסרית ורגשית עמוקה.

בין השנים 1915 ל-1923, האימפריה העות'מאנית ביצעה טיהור אתני שיטתי של העם הארמני — גירושים, צעדות מוות, טבח המוני, ורצח של בין מיליון למיליון וחצי בני אדם.עבורי, להיכנס לעומק הנושא הזה — במיוחד כשההכרה ברצח העם הזה עדיין שנויה במחלוקת — היה מעשה של רגישות מוסרית, אומץ אינטלקטואלי ורצון להבין את ההיסטוריה דרך עיניים אנושיות ולא רק עובדתיות.

לא בחרתי בדרך הקלה. בחרתי בדרך שמאירה פינות חשוכות. ובדרך הזו — למדתי לא רק על העבר, אלא גם על עצמי.

חשוב לי לעשות סיכום זה - כי זה מראה שאפשר ללמוד מכל נושא ובכל נושא אפשר להיות יצירתיתת ולקחת את זה לכיוון שלי ולשלב דעות/עובדות/ טעם/סגנון אישיות. גם בקורס מידענות - עשיתי פרוייקט על קוד אתי של ארכיון -רציתי על ספריה אבל זה כללי ובנאלי מידיי, ועם ארכיון יש קשר אישי כי הייתי פקידת מהנס וארכיונאית במשך שנה ו 11 חודשים. וכעבודת גמר פרוייקט על קוד אתי של איגוד שייט ישראלי.

השילוב של תואר ראשון וקורס מידענות וכל מה שלמדתי בעיצוב מדיה והשאר והשילוב קורסים בתקשורת שזה סגירת מעגל שלא התקבלתי לתקשורת במכללת ספיר והיום אני יודעת שזה לא מתאים לי וגם קיבלתי ציונים נמוכים. במהלך קורס המידענות בחרתי להתמקד בקוד האתי של ארכיון — לא מתוך אילוץ, אלא מתוך קשר אישי עמוק. במשך כמעט שנתיים עבדתי כפקידת מהנס וארכיונאית, והניסיון הזה אפשר לי להבין את המשמעות האמיתית של אתיקה מקצועית, אחריות על זיכרון, וניהול מידע ברגישות.

למרות שהנושא שהוצע היה רחב וכללי (למשל ספריות), בחרתי בדרך שלי — בזכות החיבור האותנטי שבין הלימודים לבין מה שאני באמת חיה ונושמת. גם בעבודת גמר נפרדת בחרתי לעסוק בקוד האתי של איגוד השייט הישראלי — נושא ייחודי שנוגע בשילוב בין אתיקה, ספורט ותרבות ארגונית.

אבל אולי אחת הסגירות האישיות הכי מרגשות הייתה דווקא במישור הלימודי הרחב: בתחילת הדרך לא התקבלתי ללימודי תקשורת במכללת ספיר, וזה כאב. היום, אחרי מסלול עשיר בתואר ראשון, קורס מידענות, עיצוב מדיה ועוד קורסים בתקשורת — אני מבינה שלא רק שסגרתי מעגל, אלא שסגרתי אותו מתוך הבנה שהדרך שלי לא תמיד תואמת את החלומות של פעם — אלא את האמת של היום.

ואני גאה בזה.

אני שמחה שהתעקשתי לעשות בגרות באומנות שהכריחו את כל הכיתה לעשות בגרות בקולנוע עשיתי סקנדלים ודרמות. קיבלתי 100 במעשי! הרגע בו עבודת סיום של סדרת צילומים הוצגה במצגת ביום הפתוח באוניברסיטה והיה רשום השם שלי,

שציירתי ציור ואת שמי על קיר בכיתת אומנות,הפלגת סטודנטים,

מסיבת פול מון בחוף של מוש,

הפלגת פורים וקריאת מגילה עם אוכל ומוזיקה בספינת זכוכית, ואחרי קריאת מגילה בבית כנסת ומשלוחי מנות לקשישים וחברות

תערוכה שלי באגף כו"ח שהיה אז אגף שמ"ע בתיכון

תערוכת בגרות באומנות

הצגת ציור נוסף שלי בתערוכה של סיום כיתה יב.

כבר בתיכון הבנתי שאני לא מוכנה ללכת עם הזרם רק כי "ככה כולם עושים". כשלחצו על כל הכיתה לעשות בגרות בקולנוע, אני התעקשתי ללכת עם הלב — עם האומנות. עשיתי סקנדלים, הרמתי גבות, עמדתי על שלי. וההחלטה הזו לא הייתה רק בחירת מקצוע — היא הייתה בחירה בעצמי, במה שמאיר לי את הנשמה. קיבלתי מאה בעבודה המעשית כי שם הייתי בבית — יוצרת, מבטאת, מרגישה. אמנם תולדות האומנות פחות התאימו לי בזיכרון בע״פ, אבל זה לא גרע מהמהות האמיתית של החיבור שלי לאומנות. וזה גם לא הפריע לי להביא 100 בספורט – כי כשאני בוחרת להשקיע, אני עושה את זה עד הסוף.

ומשם — הדרך המשיכה. תואר ראשון בקמפוס אילת היה כמו גשר בין כל הנקודות שהיו בתוכי קודם: האומנות, המידענות, התקשורת, הרגישות, החקר. זה לא תמיד היה פשוט, אבל זה היה מדויק. למדתי לא רק תכנים, אלא את עצמי: את הגבולות שלי, את היכולת לשלב עומק רגשי עם מסגרת אקדמית, את הבחירה בכל פעם מחדש ללכת בדרך שלי, גם אם היא פחות סלולה.

בערב הצגת עבודות גמר של פרויקט אומנות עניין אישי דפקתי הופעה חליפה עם נעלי עקב גבוהות, אומנם עשו לי יבלות וקצת כאב אבל נראיתי מושלם בתמונות, ולפני זה היה לנו הרמת כוסית מחלקתית.

ומופיות תמונות שלי כחלק ממשתתפי סיור לימודי באומנות, ואירועים של האוניברסיטה כמו מסיבת פתיחת שנה והפלגת סוף שנה, הכי הרבה אני מופיעה בתמונות של אירועי בית חב"ד שהיה כמו בית נוסף שלי

באוניברסיטה אהבתי לעשות שיעורי בית בספריה השתמשתי במחשב שלי ובמחשב של הספריה ובפלאפון שלי כדי לעשות עבודות ושיעורי בית היה נוח ואוירה של לימודים.

בשנה השלישית הייתי גם נציגת מחלקת אומנות מול אגודת הסטודנטים. עזרתי לצבוע גם את קירות בית הסטודנטים ותמיד הייתי מכינה שם תה וקפה וגם עושה שיעורי בית בחדר הלימוד כשהיה פנוי ונחה במתחם עצמו.

אני זוכרת את ערב התערוכה בסיום כיתה י"ב כאילו היה אתמול —הצגתי ציור אישי נוסף, לבשתי חליפה ונעלי עקב גבוהות (עם קצת כאב והרבה סטייל),הייתה הרמת כוסית חגיגית עם המחלקה, ויצאתי מהערב הזה גאה ומצולמת – הכי אני.

לאורך הלימודים בתואר הראשון בקמפוס אילת הייתי חלק פעיל מהחיים הסטודנטיאליים:הופעתי בתמונות של סיורי אמנות, אירועים באוניברסיטה, מסיבת פתיחת שנה, הפלגת סוף שנה –אבל הכי הרבה מהתמונות שלי הופיעו מאירועים של בית חב"ד, שהיה לי לבית שני וחיבק אותי באמת.

הספרייה הייתה מרחב הלימודים האהוב עליי — עם מחשב נייד, מחשב ציבורי ופלאפון בו זמנית,הייתי צוללת לעשייה, מוקפת באווירה שקטה של רצינות.בשנה השלישית גם הייתי נציגת מחלקת האומנות מול אגודת הסטודנטים — צבענו קירות,הגשנו קפה, למדתי בחדרים הפנויים, ואפילו מצאתי שם פינות מנוחה אמיתיות.

הקורונה, באופן מפתיע, פתחה לי שער לתואר — התקבלתי בזכות האמונה שלי,ושנה ראשונה בזום הייתה אתגר שלם: רעשי רקע, שותפות שלמדו קורסים אחרים,ועם לקות שמיעה – זה לא היה פשוט בכלל.ובכל זאת, נאבקתי, למדתי, נכשלתי לפעמים וקיבלתי הזדמנויות נוספות –וצלחתי מבחנים, במיוחד מבחני בית שהיו יותר מותאמים לי.

לא הכול בא לי בקלות, אבל כשאני מסתכלת לאחור – אני רואה את כל מה שצמחתי ממנו.

ההחלטה הכי חכמה שעשיתי זה לעשות קורס פסיכומטרי ומבחן פסיכומטרי במהלך שירות צבאי. וגם מבחני אמי"ר ואמירם לפני התואר ותוך כדי התואר ,שאחד מהם היה בירושלים - לפני הלימודי באילת וגם קורס דיגיטלי ושיעורים עם מרצים. - אומנם זה לא הלך כמתוכנן בגלל חוסר התאמנה שהעיפו אותי ונשירה מלימודים וקושי עם מקומות עבודה אבל לפחות השגתי משהו בחיים. וזה הרבה יותר ממשהו - כל ההשגים שלי והצטיינות צבאית משרדית אחרי שהתעקשתי הרבה לא מגיעים אפילו עד גיל 50.!!!!

איזו פריקה משמעותית חשופה וסגירת מעגלים בתוך מעגל מסכם כמו חישוקים בתוך חישוק! שיא השיאים שלי עד היום! לפעמים נדמה שהכל תקוע ולא זז או שהולך אחורה, אבל זו רק מנוחה לקראת האתגר הבא - ומה שהכי חשוב אני הולכת בדרך שלי בתנאים וסטנדרטים שלי - בשביל שטוב לי - גם אם זה נגד הזרם - אני ממשיכה לגדול ולהתפתח. העיקר שאני ממשיכה קדימה בדרך לא דרך. ואם לחבר את מה שנכתב פה לכל השירים וסיפורים על דרך ומוטיב דרך זה עדיין לא מתאר חצי מהחוויה האמיתית אולי רק מבוא והצצה -

הדרך ארוכה ומפותלת - לא רואים לאן היא מובילה ואז, מגיע צומת באיזה מהשביל לבחור - בכל צד יש אתגרים ומכשולים, פרסים ויופי שונה - העיקר לא לעמוד במקום -יש מבוי סתום, יש דרך שמובילה לאותה נקודת התחלה ויש דרכים לא שגרתיות - עליות , ירידות אולי להשתמש בכדור פורח לעלות למחוזות נסתרים או הפלגה על ספינה, שיט בסירת משוטים ועוד דרכים רבות בים, ביבשה באויר ואף מתחת לאדמה, בסוף הדרך אני אהיה מאושרת - זמנים חולפים - עונות באות והולכות - התאריך מתקדם ואני ממשיכה במסע.

ואלה רק תיאורים כלליים כמו כותרות, תתי כותרות וסיכום פרקים - לא נכנס למה שבין השורות - לתיאורים העמוקים ולחוויות שבדרכים.

בתמונה עצמה עם כלי נשק ותחפושת נינג'ה בפורים סיכום של הגנה עצמית