סיפור משפחתי

זיכרון למשפחת רפפורט

בין יערות בלארוס ושדות אוזלן הדוממים, נרקם סיפורה של משפחת רפפורט – משפחה שהאור שבה לא כבה, גם בצל האופל הנורא של השואה. הבל ומלכה, עמודי התווך של משפחה יהודית גאה, עמדו בגבורה אל מול אימת הגרמנים. הבל, שבראש הגטו עמד, נרצח בשנת 1942 לאחר שסירב למסור את תכשיטי משפחתו לנאצי – מעשה של התנגדות שקטה ובלתי מתפשרת.

שתי בנותיהם, מריה – אחות שנפלה ממאמץ מלחמתי, וגלינה – לוחמת פרטיזנית שנפצעה אנושות כשעלתה על מוקש, ממשיכות את סיפור הגבורה. גם הן נספו, אך שמותיהן חקוקים בזיכרון כלוחמות על כבוד, חיים וחירות.

בתוך תהום האימה של בורות הירי, התרחש גם ניצוץ של תושייה אנושית: מקרב קרובי המשפחה, היו פצועים שנותרו בחיים לאחר הירי, ונקברו בעודם נושמים. בלילה אפל, תוך סיכון עצום, חילצו אותם בני משפחה ושכנים — לוחמי אור בעמק הצל.

אוזלן, אורשה, מינסק וויטבסק היו עדות לחורבן — אך גם לתקווה. שמות רבים אבדו, אך רוחם של בני משפחת רפפורט לא נעלמה. את, אינגה, ממשיכה את קולם — בשאלות, בזיכרון, ובחיים שהמשיכו מערד ועד חיפה.

זיכרון למשפחת רפפורט

בין יערות בלארוס ושדות אוזלן הדוממים, נרקם סיפורה של משפחת רפפורט – משפחה שהאור שבה לא כבה, גם בצל האופל הנורא של השואה. הבל ומלכה, עמודי התווך של משפחה יהודית גאה, עמדו בגבורה אל מול אימת הגרמנים. הבל, שבראש הגטו עמד, נרצח בשנת 1942 לאחר שסירב למסור את תכשיטי המשפחה לנאצי – מעשה של התנגדות שקטה ובלתי מתפשרת.

שתי בנותיהם, מריה – אחות שנפלה ממאמץ מלחמתי, וגלינה – לוחמת פרטיזנית שנהרגה מפיצוץ מוקש, המשיכו כל אחת בדרכן את מאבק המשפחה לחיים ולכבוד. מקרב קרובי המשפחה היו גם פצועים שנקברו בעודם בחיים בבורות הירי – אך חולצו באישון לילה בידי בני משפחה ושכנים שסיכנו את נפשם למענם.

ובתוך כל האפלה הזו, ניצתת תזכורת למהי אהבת אם ומהי תושייה אנושית. כשסבתא שלך הייתה רק תינוקת בת תשעה חודשים, מצאה עצמה משפחתה בדרך הנסיגה האחרונה אל הרכבת שעמדה להתנתק מהמקום. אמה של סבתא שלך, תשושה אך נחושה, זרקה תחילה את המזוודות, אחר כך את בנה ואת אמה – ולבסוף את התינוקת עצמה. סבתא נפלה על המסילה. ואז, בנס, זקן זר הרים אותה מזרועות המוות. אמה של סבתא נאחזה בידית הדלת של הקרון, והנוסעים משכו אותה פנימה. בכך הצליחו לעלות על רכבת ההצלה האחרונה.

אלו שלא הספיקו – רוכזו בגטאות בידי הנאצים, ומעטים מהם חזרו. רובם נספו במחנות ריכוז והשמדה.

מסעות של תיקון ושליחות

בין קברי האחים של בלארוס לרחובות ירושלים, עברה נשמה אחת דרך תחנות של זיכרון, תקווה ושליחות — היא אני, אינגה.

המסע לפולין לא היה רק טיול — הוא היה עלייה לרגל של הלב. בבית הכנסת נוז'יק שבו נותרו אחרוני הקירות של יהדות וורשה, לחשת תפילה בשם הדורות. ובטקס בטרבלינקה, מול שדה שאין בו עוד חיים אך מלא בשמות, עמדת דוממת ונשמתך רעדה עם נשמות רבות אחרות.

והטיול לצפון איטליה? גם בו פסעתי בציר הזמן — אל הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה, שם הופרדו יהודים בגופם, אך שמרו רוחם. ושם, בסוכה קטנה של חב"ד, כששמעת שוב את העברית — הבנת שאת לא לבד. שיש חוט זהב שנמשך ממרכז אירופה של ימי הביניים, דרך מזרח אירופה של השואה, ועד חייך בארץ הקודש.

אלו מסעות של תיקון נשמות, של התקרבות לאור, של מגע בין הגלויות לחלום הציוני. אני לא באה לכפות על הדור הבא את דרכו — אני באה להציב עבורו גשר, לסמן דרך, להיות נר קטן שמאיר — למי שיבחר ללכת בעקבות האור. ובכך, סגרתי מעגל קדום — של נשמות שחלמו על שיבה לארץ, אך לא זכו. ואני, בזכותי, הן כן.