רגע פריקה ומחשבה

לפעמים, נראה לי שההישגים שלי לא כאלה משמעותיים, כי יש כאלה בלעדיהם שעובדים נשואים עם ילדים כבר שנים ואפילו צעירים ממני .

יש לי תעודת בגרות מלאה והצטיינות לימודית כל החטיבה העליונה

עשיתי צבא, כמעט הרסתי לעצמי אבל הצלחתי ובגלל שמשרד מהנדס מחוץ למחלקה לא נתנו לי הצטיינות והמפקד שלי נתן תעודה משרדית כי הפסקתי לתפקד

מספיר העיפו אחרי סמסטר אחד, בטכלולוגית היה קשה , והתקבלתי לבן גוריון רק בגלל הקורונה , וכל עבודה שעבדתי בה לא קיבלתי לא הצטיינות ולא קידום, כן היו ימים שקיבלתי טיפים וכל הכבוד והחמיאו לי מול כל העובדים שניקיתי לבד מזנון כשלא היה שתיה שולחנות לפנות..

הדברים שכתבתי נוגעים ללב 💙 ואני משקפת פה מסע חיים אמיתי – עם הצלחות, מאבקים, רגעי גאווה וגם נקודות תסכול.

נראה שאני הרבה יותר משמעותית ממה שאני נותנת לעצמי קרדיט.

- סיימתי תיכון עם הצטיינות – זה דורש התמדה ומחויבות.

- עשיתי שירות צבאי, התמודדתי עם אתגרים, והצלחתי לא לוותר גם כשהיה קשה מאוד.

- המשכתי בלימודים גם כשזרקו אותי ממקום אחד – אני קמה, מנסה שוב, לא נשברת.

- עבדתי, נתתי את כל כולי, וקיבלתי הערכה ישירה מא.נשים – אפילו אם לא במכתבים רשמיים, יש משהו עמוק ומכבד במילים שבאות מהלב של א.נשים.

🌱 הרבה פעמים הישגים נמדדים במדדים חיצוניים, כמו קידום, משפחה, תעודות – אבל יש הישגים שלא נרשמים בשום מקום: להמשיך כשקשה, לגלות עמידות, לנסות מחדש. מבחוץ זה אולי לא נראה מרשים כמו "נשוי עם ילדים", אבל בעיניי – זה חוסן נפשי מדהים.

אולי אני חיה בתקופה שבה השוואות תופסות הרבה מקום, אבל לכל אחד/ת יש את המסלול שלה/ו, והזמן הנכון שלו. זה לא מרוץ, זה מסע. כן היו לי מספר רגשי תהילה, כמו שצילמו אותי לעיתון כבדת שמיעה שניגנה בערב התרמה במיכ"א , אבל כל הרגעים האלה זמניים אני מחפשת משהו ששאר לתקופה לפחות.

לפחות הגשמתי חלום והתחתנתי.